זהו, הניינטיז מתו. או שזאת לפחות הייתה התחושה שלנו השבוע, כשנודע לנו על לכתו בטרם עת של לוק פרי, כולל זעקת היגון השמימה - "אלוהים, למה לא את סטיב?". עקרונית זה היה השבוע להחיל את מבחן הזמן על "בוורלי הילס 90210", אבל האמת שלפני שנתיים צפיתי מחדש בכל העונה הראשונה וכתבתי עליה ריקאפ ארכני ומתמשך אז אני כבר יודעת שהיא מחזיקה ובגדול. סדרת נעורים מושלמת לכל עשור ולכל גיל.
"לא כולל שירות", לעומת זאת, פחות. הקשר בין השניים, אגב, הוא שכל כוכבי "לא כולל שירות" היו חברים בלהקת צעירי תל אביב, ובסוף 1992 נפגשו עם כוכבי "בוורלי" שהגיעו ארצה להופעה משותפת בסינרמה שכללה את השיר We Are The World (בתרגום לעברית) שעכשיו, עם צאת סרט הפדופיליה על מייקל ג'קסון, מקבל משמעות חדשה. תראו מה זה, הכל מתחבר.
חכו לקריאת ה"תודה רבה!" של סטיב בסוף:
"לא כולל שירות" שודרה בין השנים 1990-1993, וכל מי שהיה בגיל הרלוונטי היה מוטרף עליה לגמרי. היא התרחשה בבית קפה, הכוכבים היו מלצרים ולקוחות, ובכל פרק היו כמה שירים, חלקם ישראליים וחלקם מעוברתים. זכור במיוחד "כמו תפילה" של אלינור אהרון, שתורגם באופן קאלטי וממכר כולל "וואו איך אני נופלת", אבל היו שם לא מעט קאברים בדרגות שונות של מבוכה, שהפכו אותה למעשה למעין "Glee" ישראלית שהקדימה מאוד את זמנה.
העלילות ב"לא כולל שירות" היו מאוד בסיסיות. למשל - בטי (בטי כהן) היא ילדה מוכה, הנה שיר בנושא. במקרה היא גם המזרחית של הסדרה, אבל מאחר שגם שיר (שיר גוטליב, כי לא טרחו למצוא שמות לדמויות) הייתה ילדה מוכה, קשה לטעון פה לגזענות. בניינטיז פשוט היה אופנתי להיות ילד מוכה. רינת (רינת הלון) חושבת שהיא בהריון, אבל בסוף היא מגלה שלא ומיד כולן מתחילות לרקוד. כולם שונאים את יובל (יובל ניניו) המנהל, יובל מבין שהוא צריך להיות קצת יותר רגיש - ריקודים. עלילת העל של הסדרה: סער (סער פיין) מגדל שיער. כאילו, היה גם עניין עם בית קפה מתחרה שנפתח לידם, אבל שלבי צמיחת השיער של סער, החתיך חד הגבה, תפסו את רוב תשומת הלב, מקצוץ בעונה הראשונה לקוקו מהודק בשלישית.
עכשיו, ההמלצה הגורפת היא לא לצפות ב"לא כולל שירות" מחדש. לעולם לא. למעשה מדובר באזהרת מסע. כאילו, מדי פעם כשעולים נאמברים בפייסבוק של החינוכית אז אפשר להסתכל, אבל לא מעבר. עדיף להישאר סנטימנטליים ונוסטלגיים כלפיה מאשר לחרב את הכל בצפייה בתוכנית שהזדקנה איום ונורא. כי באמת, הדבר היחיד שיותר גרוע מהתסריט של "לא כולל שירות" הוא המשחק בה, והתסריט באמת גרוע. היא כעורה באופן וירטואוזי ממש (וראינו את "סטרייט ולעניין" לא מזמן), לא משנה כמה גלגולי נוסטלגיה נעבור וכמה פעמים הפאוץ' עוד יחזור, הנראות שלה תישאר צ'יפית, פלסטית ולא מחמיאה, היא נראית כמו סדרה ששונעה ארצה מאלי אקספרס. אבל בסדר, ניינטיז, היו לנו סטנדרטים נמוכים ולא נדרשנו לסוגיות כמו: איך בעצם הקפה הזה מתפרנס אם בכל רגע נתון יש בו שבעה אנשים ושישה מהם מלצרים?
ואמנם הכוכבים יפים ויודעים לשיר, עם הריש המתגלגלת שעוד הייתה לגיטימית, וככל הנראה שיר גוטליב וסער פיין היו הופכים לכוכבים גם בימינו ואולי זוכים באיזה "הכוכב הבא" (שיר) או "האח" (סער, שיהיה מדהים לראות אותו היום באיזה ריאליטי VIP). אבל כשהעלילות הן לא יותר מקטעי קישור לשירים ונראות כאילו לקוחות מברושור על בעיות נעורים שמחולק בקופות חולים, גם לא באמת יכולים להיווצר רגש או מעורבות. זה פשוט "הופה היי" לבני נוער. אחרי שני עשורים עם סדרות כמו "השיר שלנו" ו"Glee", אין באמת סיכוי לצלוח את מסיבת הסיום המצולמת הזאת (ברגעיה הטובים) או טקס יום הזיכרון המצולם (ברגעים שפחות), וגם אין ממש סיבה.