הצלם המיתולוגי דוד רובינגר, חתן פרס ישראל לתקשורת לשנת 1997, הלך היום (חמישי) לעולמו בגיל 92. רובינגר הותיר חותם על צילומי העיתונות בארץ ועל עולם האמנות: בין תמונותיו הזכורות - תצלום הצנחנים בכותל לאחר מלחמת ששת הימים ותמונת ראש הממשלה בגין ישן במטוס - שעמדה בניגוד חד לראוותנות שמאפיינת בשנים האחרונות חלק מראשי המדינה. התמונה זכתה לפני כארבע שנים ל"תהילה מאוחרת", כאשר הופצה על ידי רובינגר ברשתות החברתיות כאמירה נוקבת על התרבות השלטונית של ימינו.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"הוא היה במחלקה ראשונה, בדרך כלל הוא נהג ישב עם אשתו", נזכר הצלם האגדי ברגע צילום התמונה בריאיון לחדשות 2 בשנת 2013. "כנראה שהיו כיסאות ריקים, אשתו קמה והתיישבה בכיסא אחר ונתנה לו את שני הכיסאות בשביל שיוכל לישון". התמונה לא פורסמה בשעתה, אז איך זכר את עצם קיומה של התמונה? "הארכיון הכי טוב הוא בראש", הסביר.
רובינגר, שנולד ב-1924, צילם עבור השבועון "טיים" במשך כ-60 שנה וליקט עבור המגזין רגעים במצלמת ה"לייקה" הקטנה שלו. "זו אמונה טפלה - שיום אחד אני אהיה בלי מצלמה ויקרה משהו סנסציוני לפני העיניים שלי. המצלמה היא בעצם חברת ביטוח", הסבירה.
רובינגר התחיל לצלם את המדינה הזו עוד לפני שהיא נולדה, והצליח להשיג אינטימיות מפתיעה עם המנהיגים, דור אחרי דור: מדיין ועד רבין, משרון ועד בגין ופרס - כולם נתפסו בעדשתו וגם הצדדים הפחות מוכרים של אורח חייהם - הארוחות, החיוכים והתנומות במסוק ובמטוס - נחשפו לציבור בזכותו.
כיצד החלה הקריירה של רובינגר? בקיץ 1945 קיבל החייל דייויד רובינגר, יחד עם כל חבריו בבריגדה היהודית, צ'ופר לרגל שנה לשחרור פריז: חופשה בעיר האורות וכרטיס לאופרה. למזלו הגדול, הוא וחברו איחרו לאופרה ונכנסו לבאר הסמוך. "בבאר היו ז'נט וקלודט, ולאופרה כבר לא הלכנו באותו היום כמובן", הוא נזכר ברגע ששינה הכל.
"מאוד התיידדתי עם קלודט. עד כדי כך שכשקיבלתי חופשת מולדת ראשונה לפלשתינה, היא באה לרכבת להיפרד ממני ונתנה לי מצלמה קטנה - מצלמת ארגוס 35 מ"מ. זו הייתה המצלמה הראשונה. חזרתי איתה לפלשתינה, לקיבוץ ממנו באתי ושם התחלתי לצלם. תוך כדי שצילמתי, אמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים". התמונות הראשונות שמכר היו בזמן המצור בירושלים תמורת 6 לירות, בהן קנה פילם.
עוד תמונה מפורסמת היא של יד של חייל מצרי שנהרג. "4-5 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, חזרנו מסיני ופתאום ראינו את זה - החולות נודדים, ובטח המצרים בנסיגה לא קברו את מתיהם עמוק מאוד, והתגלתה הגופה הזו", הוא מספר. לדבריו, הוא שכב ליד הגופה וצילם את היד 30 פעם מכל מיני זוויות. "מי שזוכר את הציורים של הרנסנס, הקדושים שם תמיד עם האצבע למעלה מצביעים", הוא מתאר.
רובינגר על מות חברתו: "שוק נורא"
"פעם צילמתי במבצע ליטני. הגעתי לגופה של פלסטיני עם רימון ביד. התמונה הזו הלכה לניו יורק ואני בערב מקבל טלפון מהעורך שלי, שאומר לי: 'שמע, יש לנו בעיה. העורך הראשי שלנו אומר שזה מריח מתעמולה ישראלית - הנה הערבי שרצה להרוג אותנו, והרגנו אותו עוד לפני שהוא זרק את הרימון'".
"רתחתי באותו רגע - שלחתי באותו לילה טלקס: 'זה לא ההרגל שלי לזרוק את סבתא שלי במורד המדרגות ולשאול אותה למה את רצה, ואני לא שם רימונים בידיים של אנשים מתים'. רובינגר מספר כי כעס על זה שהתמונה הייתה מועמדת לשער, ולא השתמשו בה.
שנתיים לאחר שהתאלמן מאשתו אנני, הכיר רובינגר את ציונה ספיבק שהפכה לחברתו. שנתיים וחצי אחר כך, נרצחה ציונה על ידי פלסטיני שהיה לפני כן הגנן שלה. "אני נכנסתי ומצאתי אותה בגרון משוסף". על לוויתה מספר רובינגר: "הפעם הראשונה שהייתי מול המצלמות בתור אובייקט. זה היה שוק נורא. פחדתי להירדם זמן רב. פחדתי שאני אחלום על הרגע הזה".
בתחילת שנות ה-2000 מכר רובינגר את רוב הארכיון העצום שלו לידיעות אחרונות. "צלם שלא יודע להעריך את מה שהוא מצלם היום, הערך שלו מחר בבוקר הוא לא חשוב", הוא אומר, "והערך בעוד 50 שנה לא חשוב". מכל התמונות שלו, איזו תמונה הוא היה מעדיף שנזכור? "לא את האיקונה שלי - הצנחנים בכותל - כיוון שהוא לא צילום טוב", אמר בריאיון לחדשות 2 ב-2013. "חצי פרצוף מציץ מאחור בין הכתפיים - אלה אלמנטים לא טובים בצילום. צילום טוב הוא זה ששום אלמנט בו לא מיותר".