את 146 העמודים הדחוסים של "ליברל", הירחון החדש של האוליגרך ליאוניד נבזלין, חותם טקסט רינו צרורי קלאסי - פואמה שמתיימרת לדבר בתחתונים ולרמוז בעליונים ונקראת "התחייבות ראשונה לאדם ברוך". זה לא במקרה. עורכיו של "ליברל" רואים עצמם במודע או שלא במודע כממשיכי דרכו של אדם ברוך, המרא דאתרא של העיתונות המגזינית המקומית. ההיתלות על אילנות גבוהים עושה חשק לפתוח את הביקורת הראשונה על הגיליון הראשון של "ליברל" בציטוט של אותו ברוך על הולדתם של עיתונים חדשים ועל האנשים שבדרך כלל עושים אותם: "זו מחתרת מדוכאי אמצעי התקשורת", כתב ברוך במדור קשר עין ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1979. "אסביר זאת כך: אמצעי התקשורת במרכזים הגדולים תפוסים, מלאים, מאוישים. אלפי אמנים, סופרים, מעצבים, מבקרים וכו' מסתובבים, בניו יורק למשל, מחוץ למערכת התקשורת (טלוויזיה, עיתונות, רדיו) כשהאנרגיה העצומה שלהם ממלאת את המכנסיים שלהם".
ולכן, הגיליון הראשון של "ליברל", על אף לא מעט דברים טובים בו, לא מספק את אותה תחושת שליחות של הגנה על זכויות הפרט שהבטיחו לנו בקומוניקט. למעשה, הזעקה הכי משמעותית ב"ליברל" מגיעה בכלל מכיוון הבוס נבזלין. כשאותו אוליגרך הכריז על ההקמה של מגזין חדש שאמור "לחשוף את התהליכים האמיתיים שמאחורי המערכות הפוליטיות והתקשורתיות בישראל", הורמו לא מעט גבות בבתי הקפה התל אביביים נחמה וחצי והתחתית. אם יש לו כמה מיליוני דולרים לשפוך, מדוע שלא יחזק את הקיים, כלומר את עיתון "הארץ", בו הוא מחזיק נתח מכובד של 20 אחוז? השמועות אומרות ששוקן בהחלט זקוק לזה. שלא לדבר על הדמוקרטיה הישראלית וכו'. קריאה בגיליון הראשון של "ליברל" מבהירה שנבזלין יודע טוב מאוד מה הוא עושה (זה מה שמעצבן באנשים מאוד מאוד מאוד מאוד עשירים - לרוב הם יודעים מה הם עושים). נבזלין החליט להקים את "ליברל" כדי להתנקם בשנוא נפשו - ולדימיר פוטין, ועשרות עמודים ב"ליברל" מוקדשים למטרה הראויה: ראיון עם מיכאל חודורקובסקי, האויב הכי גדול של פוטין; טקסט של אלוף השחמט גארי קספרוב, מראשי האופוזיציה לפוטין; בוקסה של נינו אבסדזה על האויבים של פוטין; כתבה של אבסדזה על האימפריאליזם של פוטין; והדובדבן שבבורשט - כתבת פרופיל לא מחמיאה על מקורבו של פוטין, אביגדור ליברמן + כפולה של אלדד יניב (שאחרי שליברמן יקרא אותה יהיה לו קשה להכריז "גן עדן" למי שישאל לשלומו).
מלבד סגירת החשבונות הפנים אולגרכית יש ב"ליברל" לא מעט תכנים טובים. צלילת עומק לתוך המגזין (שמבחינה עיצובית, חייבים לומר, הוא לא ממש מזמין), בהחלט עושה חשק להתקשר למחלקת המנויים או לפחות להצהיר שתעשו זאת ברשת חברתית זו או אחרת: כתבת הפרופיל של רן אדליסט על בנימין נתניהו, כתבת הפרופיל של רונית ורדי על אביגדור ליברמן, הטור האמיץ של אלדד יניב שהבית החדש שלו בפרינט מעניק לו חיים חדשים ומבטיח את הכבוד שהוא ראוי לו, כפולה מרגשת של יובל נתן על מות העיתונאי (נושא אמנם חרוש אבל עדיין חשוב), חיקוי ברנז'אי מוצלח של המדור "ועדת המדרוג" (ב"מוסף הארץ" העתיקו את הפורמט מה"ניו יורק מגזין", אז כנראה שהגונב מגנב פטור), כתבה של עמנואל רוזן על מלחמות העיתונאים בפרשת הרפז ועוד.
כמה הערות קטנות:
*אם השקעתם בסקר רציני ומקיף על נתניהו, לא כדאי לפרוש אותו על כפולה מכובדת ולא לגרום לו ללכת לאיבוד בהרים של טקסט?
* ההחלטה להתמקד בעיקר באיורים מפספסת את הפוטנציאל הגלום בפורמט. למגזין שרואה את עצמו מושפע מה"ניו יורק מגזין" וה"ואניטי פייר" כדאי לשקול שימוש בצלמי מגזין מקצועיים שיפיחו בו חיים ויקרבו אותו יותר אל תרבות המגזינים האמריקאית ולא לכתב העת של הסתדרות המורים בישראל.
* "מגזין! פרינט! בלי נוכחות דיגיטלית בכלל", מתאר יובל נתן את "ליברל" בטור המצוין שלו. כרגע באתר של המגזין ניתן לקרוא את תחילת הכתבות בלבד, כשעל מנת לקרוא את הכתבות המלאות מזמינים אותך לשים יד על המגזין המודפס. כדאי לקודקודי "ליברל" לשקול בכל זאת לתת חיים דיגיטליים לפחות לחלק מהתכנים. מגזין ברנז'אי חי בראש ובראשונה על הדיבור סביבו. אפס נוכחות דיגיטלית שווה אפס דיבור שווה מוות. ל"ליברל", למרות הפגמים שלו, מגיע לחיות. לפחות עד שפוטין ייפול.