נקמת החנונית

2003 הייתה שנת מפנה בתיכון וויומיסינג בפנסילבניה. כמו הרבה מפנים דרמטיים אחרים בהיסטוריה, גם הפעם הכל התחיל באירוע זניח, מעציב, אבל שגרתי לחלוטין בחיי תיכון: ההחלטה להעמיד מישהי לחרם. במוקד האקט החברתי של בנות וויומיסינג עמדה אז התלמידה החולמנית, המוזרה וכבדת המשקל שהתעקשה לשיר בכל טקס בית ספרי ונבחרה לשיר את ההמנון לפני המשחק של פילדלפיה ב-NBA. את כל זה עוד היה אפשר לסבול, אלמלא העניין שפיתחה במוזיקת קאנטרי. מוזיקה של רדנקס בתיכון של צפוניים? זאת כבר הכרזת מלחמה. הן התיישבו בכיתה וסיפרו זו לזו על המסיבה המעולה שמתוכננת בסופ"ש ואז עברו תלמיד-תלמיד כדי לוודא שיגיע. כולם מלבד "אוהבת הרדנקס".

טיילור סוויפט חזרה הביתה באותו יום, התיישבה על המיטה והחליטה לכתוב שיר על המצב החברתי החדש שלה. על אף שהאגדה מספרת שכך נולד "Mean" (מתוך "Speak Now", אלבומה השלישי), שיר ההתרסה שלה כנגד בריונים, האמת היא שהשיר הזה דווקא יועד למבקר אכזרי במיוחד בשלב מתקדם יותר בקריירה שלה. את השיר שכתבה סוויפט הפגועה באותו ערב כנראה שלא נשמע לעולם. מה שבטוח הוא שאחרי שסיימה אותו היא הרגישה טוב יותר מאשר אם הייתה מוזמנת למסיבה. שנה לאחר אותו ערב היא תשוב לביקור קצר כדי להופיע באותו תיכון. שם כבר ימתינו לה אותן בנות בדיוק עם חולצות שהדפיסו במיוחד ועליהן תמונתה ויבקשו ממנה חתימה. "האמת היא שאני כנראה צריכה להודות להן", סיפרה בראיון למגזין פיפל, "בלעדיהן אולי לא הייתה לי מוטיבציה להמשיך ולכתוב שירים".

שש שנים חלפו וסוויפט, עכשיו כבר זמרת מצליחה ומוכרת, הגיעה לפסגה משמעותית בקריירה: זכייה בפרס קליפ השנה לזמרת בטקס פרסי ה-VMA 2009. את הרגע הזה היא דמיינה לעצמה שוב ושוב כשישבה בחדרה עם הגיטרה בכל אותן שנות נעורים בודדות, אבל לבריונים היו שוב תכניות משלהם. סוויפט עוד הספיקה לעלות לבמה ולהביע תודה נרגשת קצרה לפני שהמיקרופון נלקח מידיה על ידי קניה ווסט, שהחליט להכריז לעיני העולם כולו שדווקא ביונסה הייתה צריכה לזכות. כשהסופרסטאר שהערצת לוקח לך את רגע התהילה בשידור חי לעיני מיליוני צופים, פתאום חרם בתיכון נראה כמו מכה קלה בכנף. סוויפט ההמומה ירדה מהבמה, רק כדי לחזור לשם מאוחר יותר בהזמנתה של ביונסה. מאחורי הקלעים ניסו העיתונאים לשווא להוציא ממנה תגובה נזעמת, טראומות כאלה רק הפכו אצלה לדלק יצירתי. ב-2014 היא כבר תהפוך לאמנית הרווחית ביותר בתעשייה (הרבה לפני שמות כמו מג'סטין טימברלייק וביונסה). וקניה ווסט? הוא יסתפק ביצירת הקליפ המביך של השנה.

נאשוויל אהובתי

"שמחה, חופשיה, מבולבלת ובודדה בבת אחת" (ציטוט מתוך השיר "22") - זוהי הדרך שבה בחרה טיילור סוויפט (24) לתאר את עצמה בחשבון הטוויטר שבו עוקבים אחריה 43 מיליון גולשים. ההגדרה הזאת למי שנחשבת היום למגה סטארית, מסכמת בצורה נפלאה את החומרים שמרכיבים את המוזיקה שלה. סוויפט היא עוף מוזר, כמעט אנטיתזה לנוסחה השחוקה של כוכבי הפופ שממלאים את התעשייה בשנים האחרונות. ובזמן שהם לא בזבזו אף פרובוקציה, כדור הרס או מכון גמילה כדי לנסות ולזכות בתשומת הלב שלכם, היא עקפה אותם באלגנטיות בסיבוב.

היא נולדה וגדלה בבית החווה הענק והציורי של משפחת סוויפט במונטגומרי, פנסילבניה. אביה, סקוט, הוא נצר למשפחת בנקאים מצליחה ועבד באותן שנים ב"מריל לינץ'", לפני קריסתה. כבר בגיל תשעה חודשים הציבה אותה אמה, אנדראה, לראשונה על האוכף בחוות הסוסים שבתוך המתחם המשפחתי והיא התאהבה בן רגע. הילדות הנאיבית הזו בין הנופים, הסוסים והמרחבים הפתוחים תשפיע רבות על האופי של סוויפט המתבגרת. בגיל תשע התוודעה לראשונה למוזיקה כשהוריה הביאו לה במתנה את הדיסק של ליאן ריימס. סוויפט שהוקסמה מסגנון הקאנטרי החלה לחקור יותר ויותר את הז'אנר, האזינה לשירים במשך שעות ופיתחה הערצה לכוכבים כמו פיית' היל וטים מקגרו. במשך כמעט שנה ניסתה לשכנע את הוריה עד שהסכימו לקחת אותה לנאשוויל, בירת הקאנטרי הבלתי מעורערת.

הטיול הראשון נגמר באכזבה. סוויפט חזרה לחווה, התיישבה עם הגיטרה לצד אחד העצים הגדולים בחצר וניסתה להבין לאן הולכים מכאן. "מה שהבנתי הוא שכל מי שגר בעיר הזאת רוצה את אותו הדבר שאני רוצה", אמרה בראיון למגזין Americansongwriter, "הבנתי שאני חייבת למצוא דרך להיות שונה". כמו כמעט בכל שלב אחר של סיפור האגדות שהוא חייה של סוויפט, גם הפעם התערב הגורל בדרך מקורית. טכנאי מחשבים שהגיע לבית המשפחה ב-2011 התיישב עם סוויפט ולימד אותה לנגן שלושה אקורדים על הגיטרה. את המידע הזה תרגמה סוויפט לשיר הראשון שהלחינה אי פעם, "Lucky You". מכאן והלאה לימוד נגינה היה רק עניין של זמן. הכתיבה וההלחנה הפכה במהרה לרוטינה טבעית עבורה ואת קלטת הדמו הבאה שלה כבר מילאה בעשרות שירים מקוריים.

"עילוי"; "מאסטרפיס"; "עוצר נשימה", אלו רק חלק מהסופרלטיבים שנשפכו על אלבום הבכורה, שנקרא פשוט "טיילור סוויפט", על ידי מגזינים כמו הרולינג סטון, הניו יורקר והניו יורק טיימס. "היא כותבת מופלאה", שיבח אותה ניל יאנג; "לוקחת אותי בהליכה", קבע קריס קריסטופסון, מהאמנים המצליחים בהיסטוריה של הקאנטרי; וסטיבי ניקס השוותה את יכולות הכתיבה שלה לאלו של אלטון ג'ון וניל דיימונד. סוויפט, שכתבה את כל השירים באלבום בעצמה, ראתה אותו מגיע למכירות של 5.5 מיליון עותקים ואל המקום החמישי בטבלת האלבומים הנמכרים של ארה"ב. מכאן והלאה, אגב, היא לא תסתפק בפחות מהמקום הראשון.  

הבית של מרידית'

הנה כמה נתונים שימחישו את גודל התופעה שהיא טיילור סוויפט. בפחות משמונה שנים בתעשייה היא הספיקה למכור למעלה מ-26 מיליון אלבומים ו-75 מיליון שירים בהורדות דיגיטליות (האחרון הוא שיא כל הזמנים). היא מחזיקה בשבעה פרסי גראמי, כולל תואר הזמרת הצעירה בהיסטוריה שזכתה בפרס אלבום השנה ("Fearless" ב-2009) ובשבעה פרסי תעשיית הקאנטרי. היא הזמרת הצעירה ביותר שנכנסה להיכל התהילה של מוזיקת הקאנטרי בנאשוויל, הזמרת היחידה בהיסטוריה עם שני אלבומים שמכרו יותר ממיליון עותקים בשבוע הראשון בחנויות ("Speak Now" ו-"Red") והראשונה מאז הביטלס להכניס שלושה אלבומים לשישה שבועות או יותר למקום הראשון של מצעד הבילבורד. את "Red", סיבוב ההופעות האחרון שלה, סיימה עם רווחים של 115 מיליון דולר וההון הכולל שלה מוערך בכ-200 מיליון דולר.

מהו סוד ההצלחה של סוויפט? התשובה היא כנראה השילוב הבלתי אפשרי בין סופר סטאר לילדת כאפות. מצד אחד מדובר באחת מכוכבות הפופ היפות ביותר בעולם, פרמפומרית אדירה וכזו שלא מתביישת להסתכל לנשים הסקסיות בתבל בלבן של הלנז'רי. בגיל 24 היא מנהלת את חייה בין דופלקס בטרייבקה, קוטג' מפואר בקליפורניה והדופלקס האהוב עליה בנאשוויל. בנוסף היא מחזיקה גם באחוזת קיץ מפוארת עם שמונה חדרי שינה ברוד איילנד, מטוס פרטי והאנגר בנמל התעופה של נאשוויל. מהצד השני של כל אלה סוויפט עדיין מתחזקת את תדמית הילדה הדחויה מהתיכון. לעולם לא תתפסו אותה יוצאת שיכורה ופשוטת איברים מלימוזינה בארבע בבוקר (למעשה לעולם לא תתפסו אותה לא מוקפדת מכף רגל ועד ראש), לא תמצאו רשימה של הסטוצים שניהלה בשירותים של מועדון במנהטן או תשמעו על קרב שלה עם איי ליסט אחר בתקשורת. בסופה של כל הופעה במסע של "Red" עלתה מדי לילה על המטוס הפרטי וחזרה לבית הקרוב ביותר אליה בקו אווירי. "אני ילדת בית", הסבירה בראיון ל-Vulture, "אני מרגישה שם בטוחה".

סוויפט לא הייתה הראשונה לנצל את הרשת בצורה חכמה כדי לייצר עדת מעריצים עצומה, אבל קשה למצוא מישהו שעושה את זה בצורה יעילה יותר. היא שולחת מכתבי ניחומים למעריצות צעירות שנזרקו על ידי חבריהן בטוויטר, קופצת לביקורי פתע מרגשים באירועים משמחים (וגם כשהם מגיעים לבית החולים) ומשתפת אותם בהחלטות החל מעיצוב העטיפה ועד למבנה האלבום. מה היא מקבלת מהם בתמורה? מספרי שיא חסרי תקדים של הורדות אלבומים דיגיטליים, אבל גם סיפורים קטנים כמו זה. ב-2010 עלתה סוויפט חולה לבמה במהלך מסע ההופעות של "Fearless". באמצע ההופעה היא ניגשה למיקרופון ואמרה: "אני ממש מצטערת חבר'ה, אבל אני חייבת לקנח את האף. אני נשבעת שאעשה את זה מהר, תוכלו בבקשה לעשות מלא רעש כדי לכסות על המבוכה?". קשה להאמין שאמן אחר בסדר הגודל הזה היה מסתכן בווידוי כזה לקהל שלו, אבל סוויפט יודעת משהו על ניצול הזדמנויות. שנייה לאחר מכן הפיק האצטדיון המלא ב-14,000 איש שאגה מחרישת אוזניים שנמשכה עד לרגע שבו הזמרת חזרה לבמה והחלה לנגן. 

תיזהר ממנה

אם מחפשים נקודת תורפה מרכזית אחת בסיפור הסינדרלה שהוא טיילור סוויפט, ניתן למצוא אותה במגירת האקסים. שם הוחזקו כל אותם כעסים, אכזבות והתנצלויות שנאגרו לאורך השנים  והשתחררו בבת אחת במפגש עם הגיטרה. המסורת הזאת החלה כבר באלבום הבכורה. סוויפט, אז בשנתה הראשונה בתיכון, הבינה שהיא והחבר, דרו דנלאפ שהיה בשנתו האחרונה בבית הספר, עומדים להיפרד בקיץ. כך נולד "Tim McGraw" שבו הפצירה בו לחשוב עליה כשיאזין לזמר הקאנטרי האהוב על שניהם. "Picture To Burn" נולד כשישבה זועמת בחדרה אחרי שנפרדה מחבר אחר. "אין זמן לדמעות / אני רק יושבת כאן ומתכננת את הנקמה / שום דבר לא ימנע ממני / לצאת עם החברים הכי טובים שלך", כתבה סוויפט לפני שהטיחה בבחור שהוא רדנק ושקרן. ב-"Teardrops  On My Guitar" התוודתה על אהבתה לדרו אחר, הפעם תלמיד כיתתה, זה שלא שם לב אליה עד שכבר היה מאוחר מדי. האלבומים הבאים היו כבר מפורשים וחדים הרבה יותר, תוך שהם מלווים את סוויפט במעבר מבני התיכון לכמה מהכוכבים הגדולים בתעשייה. את "Better Then Revenge" הקדישה לג'ו ג'ונאס שבגד בה, "I Knew You Were Trouble" עסק בכעס שלה על עצמה שאפשרה לחבר אחר (ההימורים מצביעים על הארי סטיילס) לשבור את ליבה, ו-"We Are Never Ever Getting Back Together" שיגר מסר חד משמעי לג'ק ג'ינלהול, שהתעקש להיפרד ולחזור לסוויפט שוב ושוב. "אף פעם לא חשבתי על שירים ככלי נשק", היא מסבירה, "פשוט הרגשתי שזאת דרך עבורי להתגבר על אהבה, אובדן, צער ובדידות. אני בחורה שחווה דברים רק שבמקרה אני גם כותבת שירים, אין סיבה שאתכחש לזה במוזיקה שלי".

עיצוב: סטודיו mako

אתרי הרכילות לא ממש הסכימו עם הקביעה הזאת והפכו את סוויפט לסוג של מפלצת דייטים אובססיבית, טורפת גברים שמחפשת כל הזדמנות כדי להוציא את הכביסה המלוכלכת ממערכות היחסים שלה החוצה. בין היתר פורסם שיצאה עם קורי מונטית', גארת' הדלנד, זאק אפרון, טים טיבו ופטריק שוורצנגר, כולם במהלך השנתיים האחרונות. "מאז 2010 יצאתי רק עם שני בחורים", היא פוסקת, "קונור קנדי והארי סטיילס. זה שאנשים מחליטים לשדך אותי עם כל בחור שאי פעם חיבקתי זה מגוחך". מה שעוד יותר מגוחך בעיניה הוא שהאיבה אליה נובעת דווקא מכיוון שהיא אישה שחושפת את רגשותיה. "כשאישה כותבת על אהבה זה תמיד נשמע לאנשים מטורף ונואש והם מציירים לעצמם איזה תמונה של מישהי שמחפשת לנעול מישהו בבית ולעשות איתה ילדים. זה קצת סקסיסטי. כשג'ייק ג'ילנהול מדלג בין נטלי פורטמן לקירסטן דאנסט וריס ווית'רספון הוא בסך הכל פלייבוי, עושה קצת כיף".

כיום מעידה על עצמה סוויפט כרווקה ששמחה בחלקה. "אני מאושרת לחלוטין עם כל מערכות היחסים שהיו לי", אמרה ל-Vanity Fair, "זה שכולן היו רעות רק מוכיח שלא מצאתי את הנכונה עדיין, וזה מעולה". בניגוד לתדמית שהודבקה לה, היא טוענת שתמיד הייתה הצד הפאסיבי בכל הקשור לזוגיות. "אני לעולם לא אומר למישהו שאני דלוקה עליו, אבל הוא יגלה את זה דרך השירים שלי. היה לי מקרה ששלחתי את הדיסק שלי למישהו שרציתי וכשזה הגיע אליו שלחתי לו SMS וכתבתי: 'היי, שיר 5'".

המכנה המשותף הגדול ביותר של שונאי סוויפט נוצר סביב טרנד שזכה לכינוי "The HumbleBrag". את השם הגו מי שצפו שוב ושוב בתדהמה על פניה של הזמרת בכל פעם שהוכרז שמה כזוכה בעשרות הטקסים בהם השתתפה, למרות שזכתה עד היום ב-130 פרסים. גם הראיונות ונאומי התודה, שבהם היא נוהגת לספר כמה היא נדהמת מהעובדה ששיריה מנוגנים בתחנות הרדיו ושאלבומיה נמכרים במיליונים, לא עוזרים למתן את התופעה. עם השנים התרחבה התופעה גם לתמונות שבהן צילמה את עצמה מתלבטת בין עשרות זוגות נעליים וציוצים שבהן היא מתוודה שחזרה הביתה אחרי טקס יוקרתי כדי להזמין אוכל סיני ולצפות ב"חוק וסדר". "טיילור סוויפט היא לא אחת מאיתנו", נכתב במגזין VOX, "היא זמרת שמחזיקה בכמויות כמעט נתעבות של כסף ובסיס מעריצים מהגדולים בעולם. כדאי שתפסיק לנסות לשכנע אותנו במה שהיא לא".

קודם ארה"ב, אחר כך העולם

את סוויפט כל זה לא באמת מטריד. אחרי שסימנה וי על כל פסגה אפשרית של זמרת, היא והמערכת המשומנת שלצידה מסתערים על האתגר האולטימטיבי: הפיכתה לכוכבת הפופ מספר אחת בעולם. לצורך כך מרחיבה סוויפט בשנים האחרונות את גבולות המותג. היא הנחתה בהצלחה את "סאטרדיי נייט לייב" (כולל ציון דרך נוסף כשהייתה למנחה הראשונה בתולדות התכנית שכתבה בעצמה את המונולוג שלה), טעמה מהוליווד עם תפקידים קטנים ב"יום האהבה" ו"המעניק" וחשפה יכולות קומיות מפתיעות אצל ג'ימי פאלון. תרומות כספיות גדולות הפכו אותה לאחת הפלינטרופיות הגדולות בהוליווד, תואר שבוודאי לא מזיק לזכות בעוד קצת אהדה ציבורית. החברות הקרובה שפיתחה בשנים האחרונות עם כוכבות כמו אמה סטון ולינה דנהאם פיתחה אצלה לראשונה גם את ההבנה שהמוזיקה שלה יכולה להפוך לסמל. "לינה הסבירה לי שתמיד נקטתי עמדה פמיניסטית גם אם לא אמרתי את זה", אמרה סוויפט בראיון לגרדיאן, "הרבה נערות גדלות כשהן חושבות שפמיניזם משמעותו לשנוא גברים, כשהאמת שונה לחלוטין. פמיניזם זה החופש לדבר על הרגשות שלך ולדעת שאין דבר כזה יותר מדי רגשות. אנשים יכולים לצחוק עלי, אבל אני לא אוהבת כשהם נטפלים למילים שאני כותבת. אין שום דבר מצחיק שם".

בעוד שבארה"ב בסיס המעריצים שלה כמעט ומוצה, הפוטנציאל העולמי של סוויפט בקושי גירד את קצה השטח. את "Tim McGraw" ו"Teardrops on My Guitar" לא היו יכולות נערות בספרד, איטליה, גרמניה, סין ויפן לזמזם, אבל כדי לנענע לצלילים החדשים לא צריך עוד להיות נערה חולמנית עם גיטרה. האם ב-2015 כבר נדבר עליה בנשימה אחת עם ביונסה? לא מעט בכירים בתעשיית הפופ משוכנעים שהתשובה חיובית. אתם הרי כבר מכירים את הנוסחה: ההייטרים ימשיכו לשנוא וטיילור סוויפט תמשיך לנער אותם בדרך למעלה.

>> למילות השירים של טיילור סוויפט באתר "שירונט"