פרולוג: את צ'כוב קראת?

זמן קצר לאחר תחילת הריאיון, מאור זגורי מושך החוצה את שרשרת המגן דוד שהייתה חבויה מתחת לחולצתו - מחווה קטנה לכאורה, חסרת משמעות, שנעשתה, וסליחה על האוקסימורון, במעין הפגנתיות סמויה. הרבה כתרים נקשרו לראשו של זגורי מאז ששודרה סדרת הטלוויזיה שיצר, "זגורי אימפריה". גם ביקורת רבה הושמעה. אבל שני דברים אפשר להגיד על הסדרה בוודאות: היא משופעת רפרנסים מהתיאטרון ומהספרות, והיא כה מדויקת עד שנראה כי גם על השגיאות והפגמים שבה, אם ישנם, חשבו מראש. לכן, על אף שחשיפתו של החפץ נעשתה באגביות כמעט בלתי נראית בהתחלה, אנחנו יודעים שיהיה לו תפקיד משמעותי מתישהו בהמשך.

מערכה ראשונה: יש פיל בחדר

"יש לי חטא", זגורי מניח זאת בהשלמה במרכז סלון ביתו המואר שבמרכז תל אביב. "הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את הסיפור הזה, היא בעיקר כדי לטפל בחטא שלי. אפשר להגיד שהסדרה הזו היא הטיפול הפסיכולוגי הכי יקר בתולדות המדינה", הוא צוחק בלבביות.

"זגורי אימפריה" מגוללת את סיפורה של משפחה באר-שבעית ממוצא מרוקאי, בהשראת משפחתו של זגורי עצמו: זוג הורים (משה איבגי ושרה פון שוורצה) ושבעה ילדים, בהם בן אחד, קצין בתותחנים (עוז זהבי), שחוזר שמונה שנים אחרי שגורש מהבית בנסיבות מיסטיות מסתוריות כדי להגשים את צוואתו-קללתו של הסבא ולפתוח מחדש את ה"לאפל" (דוכן פלאפל מיתולוגי בבאר שבע של הסדרה). אביאל שב מנוכר לכל מה שהיה פעם ולכל מה שמזכיר לו את מוצאו, ממנו כנראה לעולם לא יוכל לברוח. זה חטאו של הגיבור, זה גם חטאו של היוצר.

"כשבן אדם כמו אביאל בסדרה לא מוכן לקבל על עצמו את המקום שבו נולד ואליו הוא שייך אז הוא חוטא חטא שעליו עוד ישלם ברבות הימים", אומר זגורי. "ההשלמה עם העצמי היא דבר מזכך. בגלל הרצון שלנו לאינדיבידואליות אנחנו חוטאים לחובה להשתייך, להידבק למולקולות שיצרו אותנו".

זה כמעט הפוך מכל מה שהחברה שלנו תובעת מאיתנו, לקדם את ה"אני", לבחור דרכים עצמאיות. אתה אומר לאנשים, "תניחו לזה, אתם חלק"
"כן. אני חלק. הלכתי הכי רחוק כדי לחזור. אדם צריך להבין שהוא צריך לחזור. כי יבוא יום - בין אם כשהוריו יעזבו את העולם, או כשייוולדו לו ילדים או כשחייו ישתנו - וההכרה הזו תדרוש את מקומה. אני הלכתי בעצמי אל האינדיבידואליות שלי בצורה הכי חזקה. הלכתי רחוק פיזית, גיאוגרפית, נפשית, תרבותית, ורק כשקיבלתי עליי את עול השייכות, פתרתי משהו".

זגורי ממהר להבהיר: "זה נשמע כאילו אני אחרי הפתרון, אבל אני לא. אני בעיצומו עכשיו. עם יציאת הסדרה, עם ההשפעה שלה על ההורים שלי, האחיות שלי, העיר ממנה באתי".

איך זה משפיע עליהם?
"כאילו מישהו בחר לספר את הסיפור שלהם".

זגורי אימפריה (צילום: אוהד רומנו)
"כאילו מישהו בחר לספר את הסיפור שלהם". כוכבי זגורי אימפריה|צילום: אוהד רומנו
מערכה שנייה: בית קטן בערבה

זגורי, 33, מתגורר בתל אביב עם בת זוגו, השחקנית הצעירה והכובשת חן אמסלם, המגלמת בסדרה את אבישג "שוגי" זגורי. על דלת ביתם, אליו השתדרגו רק לפני חודש וחצי, מתנוסס השלט המתבקש "זגורי אימפריה", "המקורי", כפי שהוא קורא לו. את תה הנענע שהוא מכין מניח זגורי על השולחן בין דיסקים של ליאור נרקיס, שלומי שבן, ודודו טסה והכווייתים. על מדף הספרים הקצר שמעל מסך הטלוויזיה הארוך אלזה מורנטה, גבריאל גארסיה מארקס, מילון מרוקאי-עברי ומארז סרטי טריפו, ועל המרקע קפוא פרק של סאותפארק שהוא ישלים עם תום הריאיון.

אל "זגורי אימפריה", יצירתו הטלוויזיונית הראשונה, הוא הגיע אחרי הצלחה מרשימה בתיאטרון. הפריצה הגדולה שלו הייתה דרך המחזה "בתולים", שכתב במסגרת סמינר הקיבוצים. המחזה עצמו עוסק בשורה של זיכרונות נעורים וילדות, ובעיקר בדרך לספר אותם באמצעים שונים - אותה דרך שגרמה לאושיות תיאטרון להתלהב מזגורי ולהכתיר אותו כהבטחה גדולה.

והוא גם קיים: כשהבימה לקחו אותו להקראה של המחזה הפולני "אבסינט", הוא החליט להרים את זה לכדי הפקה שלמה, שזיכתה אותו שוב במחמאות והפכה אותו ליקיר הברנז'ה. מאז הוא הספיק לביים מחזמר על פי שירי דני סנדרסון ("נתתי לה חיי"), הצגת ילדים ("הקרב הראשון בנחל קשישון") ועוד גוונים רבים אחרים של תיאטרון. הוא זכה בפרס ע"ש ניסים אלוני ובתואר מחזאי השנה בטקס פרסי הפרינג'.

הוא נולד בבאר שבע, בן יחיד בין שלוש אחיות (הו, שוב צ'כוב!). כשהיה ילד עברה משפחתו, בעקבות עבודתו של אביו בקק"ל, ליישוב הקהילתי ספיר שבערבה. שם גדל וכשמלאו לו 16 חזרה משפחתו לבאר שבע.

"הרבה שנים רציתי לעזוב את הערבה. כי רציתי ללכת לקולנוע, למסעדה, ואין דבר כזה שם, זה לא בלקסיקון שלך בכלל", הוא נזכר, "וכשהם החליטו לחזור, דווקא אז פתאום אחזתי ברגבי האדמה, לא רוצה לעזוב. היה לי קשה, היה לי טראומטי לחזור".

למה?
"כי כבר לא הייתי דומה. הייתי כבר מושבניק. וזה גם גיל 16, הכי תוסס מבחינה רגשית ואישיותית".

עוז זהבי נינט זגורי אימפירה (צילום: ראובן שניידר ,  יחסי ציבור )
"תוצר של חלומות ושל יד המקרה"|צילום: ראובן שניידר , יחסי ציבור
יש סיכוי שאילו לא הייתם עוברים לערבה לא היינו מדברים כאן היום?
"כן. אבל יש גם סיכוי שאילו הייתי נשאר בערבה ולא עובר לבאר שבע, לא היינו מדברים כאן היום. אני תוצר של חלומות ושל יד המקרה. עד גיל 28, שזה הגיל שבו התחלתי ליצור, כל מי או מה שהיה אומר לי, בוא תהיה איתנו - הייתי הופך להיות חלק ממנו. כל דבר היה לופת אותי".

אי אפשר שלא להתרשם מהעובדה שאתה אדם שמתבונן ומלקט בדיוק רב התנהגויות ושפות של אנשים. הרבה פעמים ההתבוננות הזו היא מנת חלקו של מי שמרגיש לא שייך, לא חלק.
"זה נכון. זה קצת כמו להיות זה שמצלם את הטיול. אתה מסתובב עם מצלמת וידיאו, מתעד את הטיול למען כל האחרים, ואתה זה שנהנה הכי פחות. אבל אין מה לעשות, זה לא שהפילו עליך את משימת הצילום, אתה בחרת אותה. אתה הבאת מצלמה. אשמתך".

זה מה שהיה לאורך השנים?
"תמיד התבוננתי, הסקתי מסקנות והחלטתי אמיתות. אם החלטתי שמשהו הוא אמת בראש שלי, אז לא משנה מה האמת האמתית. אני משתדל לנהוג בחמלה. זו התכונה שהכי חשוב שתהיה לבן אדם. יש בחמלה משהו שקשור ביחסים שלי עם העולם, עם ההבנה שאין אנשים רעים. זה משהו שבגיל מאוד מוקדם שמתי לי כערך עליון".

הייתה בך חמלה כששפטת את המשפחה שלך?
"השיפוט תמיד היה לטובתם. הם יצאו מנצחים בו".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"