היה צריך להקשיב היטב למהדורה המרכזית של חדשות 2, ב–31 באוגוסט, כדי להבחין שצליל שונה התגנב אליה. הכתבה ששודרה בלב הליין־אפ, לכאורה קטע סטנדרטי בן 3 דקות ו–14 שניות, עסקה באפליה בשוק העבודה. כתבה מהסוג המוכר שבו תחקירן מגיע לבתי עסק, מכוון לעבר מותני מרואייניו מצלמה נסתרת והתשובות שהוא מקבל מתומללות לכדי כותרות אדומות על המסך.
העובדים המופלים שהציג על המסך כתב החרדים יאיר שרקי, נדחו על ידי מעסיקים אך ורק בשל העובדה שהם שומרי שבת. למעשה, רק כשצופים באייטם, מחלחלת ההבנה, כי בין מספר האג'נדות הלא מוצהרות, אך המובנות מאליהן, של תקשורת המיינסטרים החילונית–הישראלית, ניצבת העמדה שלא עורערה עד כה, ולפיה ראוי לפתוח עסקים בשבת, וכפועל יוצא מזה, ברור שתתקיים בהם עבודה. אייטמים זועפים על "כפייה" דתית לסגור בשבת, ראינו עד בלי די, ולא מעט אף בזמן האחרון. את ההפך? אף פעם לא. עד עכשיו.
"זה לא חייב להיות עניין דתי. זה יכול להיות עניין סוציאלי לחלוטין", אומר שרקי השבוע. גם בכתבה ההיא, הבהיר שמדובר ב"יום המנוחה הקבוע בחוק", כאילו ביקש להרחיק ממנו את ההיבט הדתי הברור של העניין. אבל אחד כמוהו לא יכול לפטור את עצמו בקלות מההקשר. לא רק בגלל הכיפה הסרוגה הגדולה, ולא בשל הפאות המסתלסלות, שלא תחמו אף פנים של אף כתב בתולדות הטלוויזיה הישראלית, עד ששרקי הגיע לפני שנה בדיוק, עם סיום שירותו הצבאי בגלי צה"ל. אלא בגלל שיום המנוחה הוא באר שאת מימיה הוא שותה בצמא.
"השבת היא פלא, מתנה. אני לא אומר את זה בעיניים מצועפות מהפן הדתי המיסטי, אלא מהפן הפרקטי. איזה דבר מדהים זה שיש פסק זמן כפוי בשבוע", הוא אומר ברוך. "בעבודה יש משהו מאוד אינטנסיבי וטוטאלי, וכשאתה חדש ועדיין לומד, אז יש גם לחץ מתמיד שלא לפספס כלום. וחשוב לי לשמור על היציבות, לא לאבד שליטה במציאות. העובדה שאני שומר שבת, ושיש יום אחד, שלא משנה מה, הטלפון כבוי, עוזרת לי לשמור על השפיות ושמה גבולות. העובדה שמגבילים אותך, או שאתה מגביל את עצמך מבחירה ולא נשטף עם העבודה, חשובה בעיניי. זו לא פגיעה בחירות".
ובמערכת עיתונאית אינטנסיבית, שאתה לא הדתי הראשון בה, כבר מקבלים בהבנה שיש מי שלא עובד בשבת?
"גם בעיתונות לא הכול פתוח עדיין בפני מי ששומר שבת. כשהייתי בגלי צה"ל הייתה התקוממות. כל כמה שבועות צריך להישאר כתב תורן, והיו כתבים שאמרו למה יש מי שלא עושה משמרות בשבת ואנחנו כן. הם היו צריכים לקבול נגד הפקודה לעבוד בשבת. חיילים לא חייבים לעבוד בשבת, וודאי שלא בגלי צה"ל. לא יקרה כלום אם בשבת יעשו שימוש בהקלטות או ברעיון אחר".
אתה גם לא נוהג להצטלם לפני להקלטה שתשודר בליל שבת. לעולם לא תוכל לשבת בפאנל הפרשנים הנחשב של "אולפן שישי".
"נכון. שבת היא ערך שחוסם אותי בבמות מסוימות, אבל זה ערך שחשוב לי. זה גבול חשוב שהעבודה לא נכנסת אליו".
אתה גם לא צופה בהקלטה של אייטם שלמען שידורו חוללה השבת?
"בדרך כלל אני לא מקליט וצופה ב'אולפן שישי', גם אחרי. אבל אם יהיה רגע טלוויזיוני חשוב לעבודה, אני אצפה בו. היום, החומרים נעשים מלכתחילה גם עבור האינטרנט, זה לא שאני לא שם קסטה ומקליט. חומרים עולים לרשת, צריך למצוא איזון ולדעת מתי זה נחוץ".
הבלים כמו "האח הגדול"
קל לטעות בשרקי, בן ה–22 בסך הכול. אלה לא רק הבייבי פייס והמבנה הצנום, אלא בעיקר העיניים החומות. יש בהן תום נערי, שבתחילה לא מסגיר ראייה מאוד בוגרת של המציאות, וחשיבה חריפה. סגולה שוודאי מפילה בפח לא מעט מרואיינים, ומסייעת לו בעבודתו העיתונאית. עד לפני 4 שנים, הוא עוד למד בישיבה התיכונית הנחשבת "מקור חיים" בכפר עציון, ושיח הפלפולים הישיבתי ניכר בדיבורו. הוא מהיר דיבור, מבהיר עמדה בנקישה על השולחן באצבעות דבוקות, מנחש בחיוך ממזרי לאן הולך כל רגע בריאיון, ולא אחת עונה על שאלה בשאלה. אי אפשר שלא ליפול בקסמו של הילד עם הפאות, ולשכוח לרגע שמדובר בעיתונאי חרוץ וחד.
הוא ילד סנדוויץ'. הרביעי מתוך שבעת ילדיהם של הרב אורי שרקי, ראש בית המדרש במכון מאיר ודמות משמעותית בציונות הדתית, ורונית, ד"ר לביולוגיה. בסביבתו, בשכונת קרית משה בירושלים, ידעו תמיד שיעבוד בתקשורת. טלוויזיה לא הייתה בבית, ועדיין אין, אבל לבית הספר יצאו כשיומן הבוקר של גלי צה"ל ברקע וקולות ענייני היום הפוליטיים נשמעו בחדרים עד ששכבו לישון. "הייתי ילד שקורא הרבה עיתונים. עם מנוי בספרייה, שלוקח ספרים ולמחרת מחליף ספר", הוא מספר.
הבחירה ללכת ולשרת בתחנת הרדיו הצבאית, הייתה טבעית בעיניו אך לא מובנת מאליה. "ההנחה הייתה שלא אתקבל", הוא אומר. "זאת הייתה ההנחה של המשפחה, של חברים בישיבה, ושלי עצמי. לא בגלל דימוי עצמי נמוך, אלא כי זה לא מקום ש'שייך לנו'. עברתי שלב אחר שלב, ובכל פעם חשבתי שזהו. אבל הדלת נפתחה, ונכנסתי בה. מאז שהתקבלתי לגל"צ, כבר התקבלו שישה מ'מקור חיים', שאף אחד לפני כן לא חשב ללכת בכלל".
אתה פורץ דרך.
"אני מייחס את זה גם לזה שגל"צ ראתה שזה עובד, וגם החבר'ה בישיבה, הצעירים ממני, ראו שיש סיכוי. 'אם קיבלו אותו עם הפאות אין סיבה שאותנו לא יקבלו'. עכשיו גם חרדים מגיעים לגל"צ, אני לא לוקח את הקרדיט אבל אם היה לי חלק בלעזור להם לדמיין את עצמם שם בפנים, אז אני שמח בזה מאוד".
שרקי, שצמח על ברכיהם של אביו ושל הרב עדין שטיינזלץ, העומד בראש הישיבה שבה למד, השתלב במהרה בתחנה הצבאית. כמוהם, שלא מפנים עורף לציבור הלא אמוני, ומנגישים לכלל הציבור את אמונתם, גם הוא מדבר בכל השפות. "התחנכתי על כך שכל השותפות בחברה היא 'לכתחילה'. 'לכתחילה' אנחנו חלק מהשיח ומהתרבות. שאלו אותי בריאיון הקבלה לגל"צ, 'מה יקרה אם תצטרך לדווח על הבלים כמו 'האח הגדול'? אז עניתי שזה השיח, אני חלק ממה שקורה פה".
ארבעה חודשים לפני שחרורו המתוכנן ביולי 2014, כבר הגיעה אליו הפנייה מחדשות 2. חיליק שריר, אז סמנכ"ל החברה והיום סמנכ"ל בקשת, זכר את שרקי כשישב במבחני הקבלה שלו לתחנה. שריר שמע ששרקי קיבל הצעה להחליף את ספי עובדיה, שפינה אז את תפקיד הכתב הפוליטי לטובת ניהול מחלקת החדשות, ומיהר להשוות את ההצעה, ולהעלות.
וכשהגעת לחדשות 2 חשבת שאולי יבקשו ממך להוריד את הפאות?
"ידעתי שלא יבקשו. זה דובר בצחוק. אמרתי לעצמי שהרי אי אפשר להתעלם מהפיל בחדר, הציעו לאדם עם פאות לבוא, אז הם ידעו מה הם עושים. לא חושב שהייתה ציפייה שאוריד, גם לא בשקט. בהתחלה היו שאמרו לי 'עם הפאות האלה בחיים לא תגיע לטלוויזיה', אחר כך היה מי שאמר לי, 'רק בגלל הפאות האלה הגעת לטלוויזיה'. אני רוצה לקוות שזה לא פה ולא פה".
אז בוא תסביר את הקטע של הפאות, כי הרי אתה לא חייב, נכון?
"נכון".
אז למה?
"לא היו לי פאות ביסודי, בטח לא כאלה ארוכות. זה התחיל ב'מקור חיים', שם זה נהוג, וזה נשאר. דווקא הרבה מהחברים שלי שלמדו איתי שם, הורידו אותן. זה דבר שמשתנה. אם אני חושב על זה באופן יותר עמוק, זה מבטא שייכות. איזשהו קשר למשהו שאני משתייך וקשור אליו. אבל זה דבר חיצוני. הוא יכול להיות, יכול לא להיות, בסופו של דבר זה שיער בסך הכול".
וברגע שהפאות והכיפה מופיעות על המסך, אוטומטית, ציבור גדול שצופה בך מגבש תפיסת עולם לגביך.
"להגיד שלא אכפת לי איך אני נתפס, יהיה שקר. זה חשוב לקריירה שלי ולקשר עם הצופים. אני מבין שאני מעביר מסר מסוים, ולפעמים מידע שגוי. אומרים, 'מתנחל'. לא שיש לי בעיה לגור ביהודה ושומרון, למדתי בגוש עציון ואין לי במה להתבייש, אבל טכנית אני גר בירושלים.
"הרבה חושבים שאני חרדי, ולכן לא אלבש חולצה לבנה וחליפה כהה כדי לא להתיישב במקום שאני לא. אם הייתי מגיע מהמגזר החרדי לא הייתה לי בעיה עם זה, אבל אני לא, ואני לא רוצה להיצבע בצבע שהוא לא אני. לאורך זמן, אני מקווה, יכול להיות שאני נאיבי, העבודה נמדדת, ויתגברו על זה".
לצד החיבוק החם שקיבל שרקי ממי שבירכו על המראה והקול שהביא למסך, פרצה גם אי הנוחות שחשו מגזרים אחרים לנוכחותו. במאמר ביקורת בעיתון "הארץ" שהתפרסם שבועיים בלבד אחרי הגעתו לחברה, כתב קובי ניב, "בשעה טובה התחיל לשדר בחדשות ערוץ 2 כתב שמראהו דומה למראה של מי שמכונים 'נוער הגבעות', גם אחרי המייקאובר שעבר: הסרת המשקפיים, קיצוץ קל בפאות, אשכנוז המבטא וכולי. שמו יאיר שרקי, והוא, כמובן, איך לא, התמנה לכתבנו לענייני דתות".
"שאלתי את עצמי מתי הביקורת הזו תבוא", אומר שרקי. נדמה שהוא הרבה יותר שלם עם הדברים, מהאנשים שהתקשרו אליו עוד באותו בוקר כדי לנסות להכין אותו לביקורת הראשונה אי–פעם שנכתבה עליו. "כמו שאני כותב ואומר, מותר לאנשים לכתוב ולומר. זו לא הייתה ביקורת עניינית במיוחד. אני יודע שמצולמות פאות ומצולמת כיפה. אני מכבד ואוהב את המקום שממנו אני מגיע, אני לא מתכחש אליו, טוב לי איתו. אין לי במה להתבייש. אני מביא מכלול אבל כל כתב שנמצא על המסך מביא איזשהו מטען איתו. יש כאלה שאצלם המטען נראה יותר חיצוני, ויש כאלה שהמטען פחות נראה. ולכן, בסדר, אני עיתונאי, שהוא יהודי, דתי, ישראלי, מזרחי, והדברים האלה לא צריכים לבוא האחד על חשבון השני".
אתה יכול להבין אנשים שרואים בנוכחותך על המסך התרסה?
"חבל שזה מטריד אותם ולא הייתי זועק על הדרת מגזר כלשהו ובמקביל שואף להדרה של מגזר אחר. אין לי מטען שלילי כלפי ניב, כי זה לא משמעותי בעיניי. אני לוקח את זה כמחמאה - רבים העיתונאים הצעירים שירצו שיכתבו עליהם משהו. רק חבל שאם כבר כתב עליי, הוא לא שם תמונה שלי".
כשאתה על המסך, איך אתה מגדיר את עצמך?
"כשאני על המסך אני עיתונאי, בשביל זה התכנסנו. אבל למרות שהעיתונות חשובה לי, היא רק מקצוע. היא באה מאוחר והיא יכולה גם ללכת. היהדות היא מה שנולדתי איתו ואמות איתו. היא לפניי ואחריי. אין סתירה בין השניים. ברור שהיא רכיב זהות בסיסי יותר".
כשאתה מתייצב מול המצלמה עם פאות וכיפה גדולה, הצופה הישראלי הסביר, אומר לעצמו "זה איש ימין".
"אין לי מה להסתיר. זו לא תעלומה גדולה לאיזה מחנה פוליטי אני משתייך ודעותיי הן לא משהו להתבייש בו. אני אוהב אותן, אני בסדר גמור איתן. אבל למה כשאני מתראיין הנושא צריך להיות מה עמדותיי הפוליטיות? אם עמליה דואק, למשל, הייתה יושבת כאן, היית שואל אותה את זה? מילא, אם היית מוצא שבשידורים אני נוטה לכאן או אחרת, אז הייתי מתייחס לזה".
אתה לוקח את זה לתשומת לבך?
"האם אני מודע לזה שאני נתפס כמשויך פוליטית? בחלק מהמקומות כן.
ואתה עובד קשה כדי לא להכניס את דעותיך לסיקור?
"כמו כל עיתונאי בחדשות. כולם עושים עבודה מקצועית, ולא מחדירים את דעותיהם. אני מחויב, כמו כל האחרים, במידה שווה".
אתה מגיע למקצוע בתחושת שליחות?
"'שליחות' זו מילה גדולה, שאני לא אוהב להשתמש בה. אבל יש ערך מוסף בלהיות עיתונאי, זה לא עוד מקצוע. אתה משפיע על השיח ומתעסק במשהו שנוגע בחיים של הרבה אנשים".
יש גם שליחות כנציג המגזר?
"בחוויה שלי לא".
יש אנשים במגזר שמצפים ממך ליותר נוכחות, או ליותר אמירה?
"מן הסתם כן, המגזר הוא מגזר גדול. למשל פרשת הרב מהצפון, פרשה שאני חשפתי והתפוצצה אצלנו, בחדשות 2. אני מכיר בני משפחה רחוקים שלו, או חצי קרובים שלו, ואנשים אמרו לי 'איך עשית לנו ככה', או 'איך פרסמת כאלה דברים על רבנים'. וכמובן גם בחשיפת הקלטת של הרב עובדיה שעוררה סערה בבחירות, שהקרדיט פה מגיע לעמית סגל, היו הרבה טענות".
והאמירות האלה לפעמים חוצות את הגבול, והופכות לפוגעניות?
"יש אמירות קשות לפעמים. אחרי שאחי הלך היו אמירות בודדות. 'לא למדת את הלקח', כל מיני כאלה. היה אחד שכתב לאבא שלי מכתב מנומק וארוך, בכתב יד, ובו הוא אמר, 'תחשבו, אולי זה לא המסלול הנכון'".
באיזו בירה מתים ככה?
לפני חמישה חודשים, בערב יום השואה תשע"ה, נרצח שלום שרקי הי"ד, בפיגוע דריסה בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים. בן 25 היה במותו. צעירה שהייתה איתו, נפצעה קשה. כששרקי מדבר על אחיו הגדול, הוא אומר ששלום "הלך". לאורך מרבית חייהם ישנו השניים מיטה ליד מיטה, ומאז אותו ערב נורא, חולק יאיר את החדר עם היעדרו של שלום. "כל החפצים שלו בחדר שלי, הכול עוד מונח. כל הארגזים, הכול שם", הוא מספר.
זה קשה.
"כן, צריך לטפל בזה".
הייתם מאוד קרובים.
"כן. עכשיו בחגים חסרונו הורגש יותר מביום יום. כולם יושבים סביב שולחן החג והוא לא נמצא, ורק בשנה שעברה הוא היה. להורים כמובן יותר קשה. יש מכלול משפחתי, יש שלמות משפחתית, והוא לא שם. נולד לנו אחיין חדש, והוא לא שם לראות שלאחותי יש בן. הוא לא יודע את זה.
"אני לא יכול לספר על זיכרונות ממנו, בגלל שזה יותר מדי מהול בחיים, זה לא מובחן לי עדיין, כדי שהוא יהפוך לזיכרונות ספציפיים. הוא כל הזמן שם. יכול להיות שעם הזמן אולי אני אעבד את זה בצורה כזאת או אחרת".
איפה היית כששמעת שאחיך נפגע?
"בבית. היינו ההורים, אני, וחלק מהאחים. ראיתי בקבוצת הוואטסאפ הפנימית של החדשות הודעה על פצועים והמשכתי בענייניי. כל הזמן זורמת שם כמות מידע וקשה לעקוב. אבל פתאום כשהטלפון צלצל, אז הבנתי מיד שזה אנחנו ונסענו לבית חולים".
נסיעה שהיא כמו נצח.
"נסיעה שזוכרים אותה", שרקי אומר בשקט ומשפיל מבט. בדרך, במונית, מתפללים ומנסים להתעדכן ללא הרף.
"הגענו לשלום, הכניסו אותנו לראות אותו, ואני הבנתי שהמצב גרוע, בגלל שלא ניתחו אותו. היה שקט סביב המיטה. אז צלצלתי לאחים הנשואים שלי, ושלחתי להביא את האחים הקטנים מהבית, כדי שכולם יהיו. זה היה לילה ארוך, ואחרי כמה שעות כשהייתה הרעה במצבו הכניסו אותנו אליו. ב–5:00 בבוקר, ביציאת הנשמה, היינו כולנו סביבו, ביחד".
הייתם נוכחים בחדר כשהוא הלך לעולמו.
"בתוך החושך הזה, קשה לראות חסדים, אבל אני רואה בזה איזשהו חסד שהייתה לנו ההזדמנות להיות כולם איתו, ולהגיד שלום. אני העדפתי את זה כך מאשר לשמוע את זה בדיעבד".
קשה שלא לשים לב שאתה היית זה שטיפל בכל הפרוצדורות, דאגת לכולם סביבך.
"בסיטואציות כאלה אתה פתאום תופס פוזיציה לכאן או לכאן. או שאתה לא יכול לעשות כלום, או שאתה אדם. בסוף אני הייתי האח הכי גדול שם בשטח. אז אני צריך להרים טלפון, לקבל החלטה, ולהגיד, 'תבואו, ההערכה שלי שעדיף שתהיו פה בלילה'. כשצריכים אותך אתה שם".
מתי עיכלת?
"כשהוא הלך זה היה לי מאוד חד. ראיתי את זה, והייתי איתו עוד לפני הלוויה. ביום הראשון זה מבהיל כמה שזה חד, זה היה לי מאוד מרוכז. אבל אחר כך, במשך זמן, זה לא היה נוכח כל הזמן. אין מרשם אחיד לשכול. החוויה הראשונית הייתה מאוד פעורה, אחר כך היא הייתה יותר שלמה, נסגר משהו. ברגע שסגרנו את הגולל, כפשוטו, גם אצלי לפחות נסגר איזשהו שלב. אבל אחרי הכול, אנחנו רק 5 חודשים אחרי. זה עוד קורה".
בטקס האשכבה היה חשוב לך להבהיר שמדובר בפיגוע ולא בתאונה.
"תראה, הבן אדם לא הלך בתאונה. הוא לא מת בתאונה, הוא מת בפיגוע, רצחו אותו, הוא הלך עם חברה שלו ברחוב ובגלל הזהות שלהם, בגלל איך שהם נראים, בגלל שהם יהודים, מישהו בא ודרס אותם. הרג אותו, ופצע אותה. זה מה שקרה. לבוא לדבר על 'תאונה', כפי שהיה מי שדיבר בהתחלה, זה פשוט לא נכון. לנסיבות מותו של אדם יש משמעות רבה. זה מאיר את חייו ואת לכתו באור מסוים. יש הרבה משמעות למי שמת על קידוש השם, למי שנהרג בגלל שהוא יהודי. אין מעמד מתאים יותר ממעמד הלוויה לדבר על כך".
משפחת שרקי קמה מהשבעה בבוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל. בערב, ליל יום העצמאות, המשפחה כבר התייצבה לתפילה בכותל המערבי, כמנהגה בכל שנה. "אנחנו משפחה מאוד ציונית. הפלא הזה שאנחנו כאן, בארץ ישראל, לא מובן מאליו. המונח 'הרוג מלכות', מתייחס למי שנהרגו על ידי המלכות הזרה בזמנה. אבל שלום לא נהרג על ידי המלכות, הוא נהרג אחרי התחדשות המלכות השלישית בארץ ישראל. מצד אחד יש בזה נחמה, אבל יש בזה גם עליבות. הוא לא נהרג על ידי מלכות זרה ששולטת בנו, אלא התחדשה המלכות שלנו כאן בארץ ישראל, ועדיין אנשים נהרגים ברחובות. זו תביעה גדולה למלכות, ועליבות גדולה, וזה חושך".
שרקי מתאר את גרירת הרגליים המתסכלת, עד אשר נקבע כי האירוע אכן היה פיגוע. "אף אחד לא בא לדבר איתך, גם לא המשטרה. אתה נמצא בבית החולים, ומחכה. המשטרה צריכה לחתום על המסמכים, וצריך לטפל בלוויה. הוא הלך בפיגוע, יש איזה נוהל, משהו. מישהו אמור לטפל בזה. אבל כלום. אני נוסע לחברה קדישא, וחותם ומטפל בזה. יש איזשהו חלל שהוא מאוד לא מובן וגם לא מוצדק בקשר להתנהלות של המשטרה. בוא נגיד שגם אם מישהו היה רוצה לטייח, אז לא רציתי לאפשר את זה ולכן אמרתי את הדברים בהלוויה".
יש בך כעס?
"לכתו של שלום לא לווה אצלי בכעסים, גם לא כלפי אלוהים. אני לא כועס. אבל זה לא יכול להיות שאנשים מתים ואין מענה. אם אין מענה תעבדו יותר חזק כדי שיהיה מענה. לא שמעתי שאחרי הרצח בדומא אמרו 'אין מענה'".
אבל עד היום אנחנו לא יודעים מי המפגע.
"נכון, אבל אף אחד לא אמר את המילים 'אין לנו מענה'. אמרו נתאמץ יותר חזק".
אז מה, בגלל שמדובר ביהודים בירושלים אז אומרים אין מענה?
"אתה אמרת. לא יכול להיות שדם נשפך ואין לזה מענה. זו תשובה שלא מתקבלת על הדעת".
וכשאתה רואה שממשיך הטרור בירושלים, עם השלכת האבנים?
"זה אותו הדבר בדיוק. אנשים הולכים ברחוב בירושלים, נוסעים ברכב אחרי ארוחת חג, או נמצאים בדייט, ומתים. בלב ירושלים יש אנשים שמתים. באיזו בירה אנשים מתים ככה?".
מי לא עושה די לתחושתך? המשטרה? הממשלה?
"זו עובדה שאנשים מתים, וזו עובדה שזה לא צריך לקרות. אני לא ראש ממשלה, ואני לא מפכ"ל. אני רק כופר במושג שאומר 'אין פתרון'. אין כזה דבר. מי שאומר 'אין פתרון' יכול לפנות את מקומו למי שכן מציע פתרון. בחוויה שלי יש תחושה שיש בישראל נטייה למזער נזקים. בהתחלה זה לא מוגדר פיגוע, ואז יש חקירה ואחרי ימים מגלים שזה פיגוע. זה קורה בהרבה מקרים, לא רק במקרה שלנו שהיה מאוד מובהק. בדיעבד התברר שלמשטרה היה כבר באותו ערב סרטון שבו רואים איך הרכב סוטה מהמסלול. כל מי שצפה בסרטון, יודע שלא היה צריך לחכות 4–5 ימים עד שהם יאשרו את זה, ויבואו לדבר איתנו".
התחושות האלה משפיעות באיזה אופן על הסיקור שלך?
"לא צריך להיות אח שכול כדי להבין שהתשובה 'אין מענה' לא מקובלת. אני לא מיתמם ולא מנותק, ברור שהמקום הזה מחדד אצלי את זה. אבל הדברים האלה לא באים לביטוי בשידור. אני עיתונאי, שהוא גם אח שכול. רבים מאיתנו פוגשים את חוויות החיים בכלל גם מחוץ לעבודה העיתונאית שלנו, ברור שזה יהדהד. אם הייתי מרגיש שזה פוגע בשיקול דעתי, הייתי מבקש לא לדבר על התחום הזה. אבל אני לא שם".
היום, במסגרת ארגון "וואן פמילי", הצטרף שרקי לקבוצה של אחים שכולים שומרי מסורת, שהפכו לחבריו. "בקבוצה הזאת גיליתי חבר שאני כעיתונאי הייתי הראשון שהגיע לבית משפחתו ודפקתי בדלת אחרי שהאח שלהם הלך בגבול הצפון, ואחרת שבגלי צה"ל סיקרתי את הלוויה של אחיה במודיעין. ממש ישבנו קבוצה של חברים שהמכנה המשותף זה שכול, ואמרתי 'וואו, כמה מתוכם אני סיקרתי, והייתי בקבר של אחיהם'. זה מדהים".
שרקי היה מודע מיד לעניין התקשורתי שיגיע אחרי הפיגוע. "אם יש דבר שחשבתי עליו לפני שאחי הלך, ואולי הוא התחדד לי שם, הוא שהסיקור של השכול בישראל צריך לעבור איזשהו שינוי. היה לי חבר עיתונאי שריכז עבורי את כל העיתונאים, והזרים להם תמונה, ואותו שאלו אם ומתי לבוא לצלם. יש הרבה פעמים תחרות מי יביא את הריאיון עם המשפחות השכולות וזה דבר נורא בעיניי. מה הבעיה לגבש איזשהו 'נוהל שכול', שתהיה מערכת אחת שתפנה ותבקש את התמונה או תדבר עם המשפחה. מה, צריך קרדיט על תמונה בלעדית של חייל שנפל? זה הרי מגוחך".
חרדי לא חייב לסקר חרדי
"יש שני מגזרים שלא יתבעו אותך על דיבה", אומר שרקי, "החרדים והערבים. ולכן במהלך השנים אפשר היה להגיד עליהם מה שאתה רוצה. על מגזר שלם. הסיקור שלהם לוקה בחסר. סיקור החרדים כחברה שגדלה ונהיית יותר ויותר מסך אזרחי ישראל, צריך להיות סיקור יותר מעמיק, שמדבר גם על תהליכים. הם פה כדי להישאר ולהשפיע יותר. גם היום עדיין מחפשים יותר 'צהוב' על חיי החרדים, אני מבין את זה. אנחנו בטלוויזיה המסחרית".
בשנה השנייה לשירותו הצבאי, מונה שרקי למורת רוחו לכתב החרדים של גל"צ. "הייתי מאוד לא מרוצה", הוא מתוודה. "אמרתי 'מה? הילד עם הפאות יסקר את החרדים?'. אחרי זמן קצר, הלך מאוד טוב, לא יכולתי להתכחש שיש לזה ערך מוסף. בעיקר עוזרת העובדה, שכעיתונאי דתי אתה מדבר את השפה. הרי מה שבאמת מתסכל כשמסקרים את החרדים או את הדתיים, זה שבגלל פערי שפה לא מבינים.
"הייתי מקשיב לדרשות של הרב עובדיה יוסף, ומוציא כותרות, ולא פעם זיהיתי שמוציאים הערות שלו בצורה לא לגיטימית מהקשרן. לאורך השנים התקשורת ציירה את החרדים כבני החושך, שניצבים מול בני האור. אני אמנם לא עושה להם הנחות בשום צורה, אבל אני מסתכל בעין אוהבת על המגזר החרדי. זה מגזר אהוב, מרתק, פגיע, שיש בו המון חסד, אבל הוא גם יכול להיות מאוד אכזרי".
יש טענה בקרב החרדים שהעובדה שכתבים מקרב הציונות הדתית מסקרים אותם, עושה להם עוול.
"זו טענה שקיימת בש"ס. הם טוענים שבציונות הדתית יש משהו מובנה, אנטי־מזרחי, אנטי־ש"סי ואנטי־דרעי. לא הייתי מצפה שכל מגזר יסוקר רק על ידי מי שיוצא ממנו, ואת הדתיים או החרדים לא צריך לסקר רק חרדי, כמו שאת המתנחלים לא צריך לסקר רק מתנחל, או ערבי את הערבים. לכן את ש"ס יכול לסקר גם לא רק חרדי מזרחי. הייתה טענה שהמגזר הדתי–לאומי הוא אנטי־מזרחי. אני ספרדי, מאוד גאה בזה, ורואה בזה חלק מאוד משמעותי באישיות שלי. אם אתה שואל אותי, העבודה שלנו היא עניינית ומקצועית והגונה".
אבא שלך דיבר לא מכבר בריאיון, על מקומה של הספרדיות בבניינה של ארץ ישראל, מקום שנדחק וקופח.
"המזרחיות היא לא סרח עודף. זה רכיב משמעותי בזהות שלי, אבל אני לא עסוק בתחושות קיפוח, אני גם לא בטוח שהרבה אנשים יודעים עליי שאני מזרחי. אני לא על הטיקט הזה לכאן או לכאן. בתפיסה הדתית שלי, בטח המזרחיות היא חלק משמעותי. אני מכיר מהבית מזרחיות של פילוסופיה ותרבות. מזרחיות אינטליגנטית מאוד, וחכמי מחשבה ופוסקי הלכה מרכזיים. במגזר החרדי יש הרבה אפליה עדתית. אני מבין שיש לזה היבטים תרבותיים, ולפני ואחרי. היה קיפוח, והייתה אפליה. היום יש פחות הדרה. אגב גם בחדשות 2, כשהגעתי לפה, לקח לי זמן לקלוט, אבל יש פה המון שמות מזרחיים, המון. אני אפילו לא יודע למה זה הפתיע אותי".
אתה שותף לתחושה שאנחנו בעיצומה של מלחמת תרבות, עלייתה של התרבות המזרחית על אליטות אשכנזיות שהאדמה רועדת תחת רגליהן?
"בסוף המציאות מאזנת את עצמה. המטרה היא שתהיה הרמוניה, בין כל הרכיבים של הישראליות. לא תמיד אליטות חדשות מחליפות אליטות ישנות. לפעמים יש תנועה מתקנת. לא מחיקת כל מה שהיה וכינון סדר חדש. אם אפשר לשכלל את מה שקיים בצורה נכונה יותר, אז זה עדיף".
ובתקשורת?
"גם בתקשורת יש תהליכים שקורים. האם התקשורת היא בתמהיל הנכון? כנראה עוד לא. בחברת החדשות אף פעם לא התערבו לי בתוכן, גם ברמה הפשוטה ביותר, אלא בהערות מקצועיות בלבד. כשאתה רואה את רוני דניאל ואת ערד ניר מתווכחים, או את עמית סגל ואמנון אברמוביץ' - העובדה שיש שני עיתונאים בכירים באותה מערכת, שיש להם דעות מנוגדות וזה בא לידי ביטוי בשידור, זה נהדר. זה לא במקום, זה לא משהו שמחליף משהו. זה גם יותר מעניין לצופה. מישהו אמר לי פעם בגל"צ, אין לי מה לשחק משחק, לנסות להיות יותר תל אביבי או יותר גל"צניק. זה משעמם כבר. כזה כבר שמענו".
כשאתה מגיע לישיבה לספר על עבודתך, ושואלים אותך "איך אתה שם עם כל השמאלנים?", מה אתה עונה?
"שעיתונאים לא יכולים להיות אובייקטיביים, אבל ברגע שלכולם יש אותה הדעה, זה מתחיל להיות בעייתי. הנוכחות שלי שם תורמת להפרות את השיח. תראה, חלק מהסטיגמות על התקשורת נכונות ורבות נרכשו בצדק. הציונות הדתית, וגם החרדים, הם מגזרים שנכוו קשות מהתנהגות תקשורתית לא הוגנת לאורך השנים, בהרבה מאוד מקרים, כמו בהתנתקות. אבל המציאות משתנה. יש את סיוון רהב מאיר, עמית סגל ועופר חדד. אני לא תופעה חד–פעמית. אני אומר להם 'אתם לא מרוצים מאיך שהתקשורת נראית? בואו. זה יכול להיות לא פחות שלכם מאשר של מי ששם'".
פטור מעניבה
אי אפשר שלא להתרשם מכך שאתה מלא ביטחון.
"אני? אני דווקא מרגיש בן אדם מהוסס הרבה פעמים. מזלי שאני במערכת שמאפשרת לי להתייעץ הרבה. בחדר הכתבים אני יושב שולחן ליד עמית סגל, חיים ריבלין, משה נוסבאום. אני מתייעץ המון עם אסף יחזקאלי, עם אבי וייס המנכ"ל, עם (גיא) סודרי, העורך הראשי של המהדורה".
ההיסוס של שרקי, שלא אחת מונע ממנו לפרסם כתבות, נוגע גם לדת. "העיתונות מטבעה מנוגדת לדת", הוא אומר. "במקצוע של עיתונאי יש הרבה קונפליקטים, גם ברמה ההלכתית הפשוטה. אי אפשר באמת להיות עיתונאי ולהיצמד להלכות. קל יותר להיות אברך בכולל, אתה עושה פחות עבירות ונמצא הרבה פחות בתחום האפור. אתה פחות מסתבך עם אנשים, אתה לא רב עם אנשים רעים, או עם אנשים שאולי הם רעים. אתה חבר של כולם. כשאתה עיתונאי אז יש אנשים שהם רעים, יש אנשים שהם קצת רעים, יש אנשים שהם לא רעים אבל הם טיפשים ואתה מתמודד איתם".
ואז אתה פוגש את התחום האפור, שעל גבול לשון הרע.
"בסוף, המדד שלי הוא עיתונאי. מה שראוי בעיניי לפרסום מבחינה עיתונאית, מבחינה מוסרית, מבחינה משפטית, אני שלם איתו. ברגע שהגעתי להכרה שהפרטים שבידי נכונים בוודאות, ויתרמו לצופה, אני אפרסם אותו, ולכן אני לא הולך לשאול רב לפני כל פרסום".
יצא לך פעם ללכת לשאול רב משהו בנוגע לפרסום?
"כן, כשעלה לי ספק מסוים, אבל לא כמדיניות. אני יכול לשאול לגבי לבטים אישיים. בעיתונות, אנחנו מתעסקים הרבה ברע. מחפשים את השלילי. אם מישהו התנהג בסדר זה לא יהיה בחדשות. זה בסדר גמור שזה ככה, אבל החשש שלי הוא שאני אאמין לזה".
שלא להביט במבט ציני על העולם?
"כן, לא לנהוג בנאיביות כלפי העולם, אבל גם לא לחשוב שהשלילי הוא חזות הכול".
זה נכון שאתה היחיד בחדשות שקיבל פטור מעניבה בשידור?
"לא ראית אותי אף פעם עם עניבה. אני הכי צעיר כאן, אני גם נראה צעיר, אז אפשר לחסוך את התחפושת. מראש העדפתי שלא. אפשר לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות".
יצא שאמרו לך חברים, "השתנית, נהיית עיתונאי ציני"?
"אומרים לי את זה לפעמים. העבודה הזו משפיעה עליי, אלה החיים אם ארצה או לא. אני גם לא רוצה להישאר בדיוק כמו שאני עכשיו, עוד כמה דקות אני כבר מישהו אחר. אנחנו אנשים שזזים, אני בסדר עם זה. באופן כללי אני לא רוצה שמידותיי יושחתו. אני לא רוצה להיות אדם רע".
אתה רואה את העתיד שלך בתקשורת?
"כרגע כן. אתה יודע איפה תהיה עוד 20 שנה?".
בשורה התחתונה שרקי, כשהגעת בפעם הראשונה לחדשות 2, וראית את האולפן הגדול והלבן, אמרת לעצמך שזהו, עשית את זה, כבשת?
"אני לא מרגיש שפרצתי דבר, ולא חדרתי לשום מקום. אני פשוט מרגיש חלק".
