ביטול מצעד הגאווה בבאר שבע עורר השבוע סערה בקרב אנשי הקהילה הלהט"בית, אבל היו כאלה שהפרשה דווקא העניקה להם השראה. אמיר מקריית אונו, הומוסקסואל מוצהר ופעיל בקהילה, החליט ללכת לקראת מתנגדיו ולקיים את מצעד הגאווה – אצלו בבית.
"מאוד חשוב לי נושאים של הקשבה והידברות", הוא מסביר בראיון, "אני לא מאמין בפרובוקציה ובלעשות דווקא. כשחיים ביחד צריך להתחשב אחד בשני. לכן כשטוקבקיסטים כתבו לי 'לא אכפת לי שתהיו הומואים, אבל תעשו את זה בבית, לא כולם צריכים לראות את זה', הבנתי שהם צודקים. באמת לא התחשבתי באנשים ברחוב שלא רוצים לראות את המצעד. אז והחלטתי להעביר את המצעד השנה לסלון בבית שלי, איפה שהוא לא יפריע לאף אחד".
דבריו הרגישים והאמיצים של אמיר קנו לו תומכים רבים. עוד ועוד צעירים מקהילת הלהט"ב, שגם הם רצו להתחשב בשכניהם ולהתרחק מהפרובוקציה, נרשמו למצעד בסלון שלו. וכך, ביום רביעי שעבר בשעה 11 בבוקר ("זאת השעה שכולם בעבודה ואז גם הרעש מהסלון לא מפריע לאף אחד"), התקבצו כמה עשרות מפגינים בדירת ה-50 מ"ר של אמיר, נעמדו על השטיח בין השולחן מחשב למתלה המעילים והפגינו בעד זכויותיהם. בלי פרובוקציה, בלי פגיעה ברגשותיהם של אנשים, אלא בכבוד והתחשבות.
"היה מאוד מרגש", מספר אמיר, "חסמנו את כל החלונות במגבות כי אם מישהו יראה אותנו מבחוץ זה עלול להפריע לו או להגעיל אותו. ביקשתי מכולם להגיע עם בגדים ארוכים כדי שאף שכן לא ייתקל בהם בחדר מדרגות וייבהל מחלקים חשופים בגופם. כשכולם הגיעו שמתי מוזיקה שקטה וכולם צעדו בדממה מהשולחן עד לוויטרינה ובחזרה עם שלטים שכתוב עליהם 'לא תוכלו להתעלם מאיתנו'".
אבל אם מישהו בחדר המדרגות היה רואה אותם מגיעים עם השלטים האלה הוא היה עלול להיעלב.
"ברור, בגלל זה ביקשתי שאת השלטים הם יכתבו עם מיץ לימון, שאז לא רואים כלום, וכשהם הגיעו אליי לדירה חיממנו את השלטים במגהץ והכתב הופיע. חשבנו על הכול".
המצעד הסתיים ב-11:14 והוכתר בהצלחה רבה. "הוכחנו שאפשר להפגין נוכחות גם בלי פרובוקציה", מספר אמיר בהתרגשות, "שאלתי אחר כך את השכנים שלי אם למישהו זה הפריע, כולם אמרו לי אותו דבר – 'מה הפריע?'. זה מבחינתי המשמעות של לחיות ביחד".
בעקבות ההצלחה, החלו חברים נוספים בקהילת הלהט"ב לקיים מצעדי גאווה בבתיהם. "לי אין בית משלי, כי אני בן 15 וגר אצל ההורים", מספר ג' מחדרה, "אז קיימתי לבד מצעד בשירותים שלנו. נעלתי את הדלת, עשיתי שלושה צעדים לכיור ובחזרה ושרתי בלב 'אני ניצחתי'. המשכתי ככה עד שאבא שלי צעק לי צא כבר מהשירותים יא הומו כמה שתינה יש לך שם. הרגשתי מועצם".
"את המצעד שלנו עשינו, אני וחברות שלי, במסדרון", מספרת נועה מאשדוד, "אני הדבקתי על הקיר דף שכתוב עליו 'ברוכים הבאים לבאר שבע' ועל הקיר ממול הדבקתי נייר שכתוב עליו 'חנות גלידה', ודמיינו שאנחנו בבאר שבע. ככה כולם מרוצים: אנחנו צעדנו בבאר שבע כמו שרצינו, והתושבים של באר שבע לא נעלבו. אתם רואים, לא הכול חייבים לעשות דווקא".
ומה הלאה? אמיר, שהתחיל את טרנד המצעדים הביתיים, כבר עובד על השלב הבא. "חשבתי לי, למה בעצם צריך להתאסף בכלל, או לצעוד פיזית, או לדבר? מצעד גם יכול להיות שאתה יושב בשקט בחדר, וחושב על זה שאתה רוצה זכויות. לא צריך כל דבר להגיד בקול רם. אז בשנה הבאה אני מתכנן פשוט לשבת בסלון עם אשתי לעתיד, שאני מקווה שתהיה לי עד אז כי להסתובב עם הומואים זה סתם מתריס, ולצעוד בדמיון שלי. אם בשנה שאחר כך אצליח גם להפסיק לדמיין, אראה זאת כניצחון הפרטי שלי".
(בתמונה: אמיר במהלך מצעד הגאווה בחדרו)