לא שאני באמת ממליץ לזרוק משהו או מישהו לאש, כן?
מוזיקה: השירים הפוליטיים של עמיר בניון
עמיר בניון ניצח. לפחות זה מה שקבעו תוצאות האמת אחרי ספירת כל הפתקים. אבל עמיר בניון לא יכול להיות בצד המנצח. הוא לעד יישאר המביט מהצד, המבקר. פעם זה מול השמאלנים, היום זה מול השוטרים. יש בזה משהו נהדר. כל כך נהדר, עד שלפני יומיים בניון עצמו הבין שיש פה בעיה והודיע שהוא פורש מעמוד הפייסבוק שלו, אבל הבטיח לפרסם ב"אפיקים אחרים". עצה אישית: אין צורך.
היכולת הכי חשובה של יוצר גדול היא היכולת למחוק. בניון, ששר את השירים האלה מהבטן ולא מהראש, צריך היה למחוק שירים שבמבט ראשון מבטאים כאב, ובסופו של דבר נותנים קול לשנאה. בלי כוונה או עם כוונה, בלי שנינות או יכולת ויסות, בניון רוצה לעשות דבר אחד, ויוצא לו אחר. הוא רוצה לבטא את כאבו של המיעוט, ומצטרף אל הרוב. לא סתם השירים האלה לא מוצאים את דרכם אל האלבומים שלו, שנותנים ביטוי אמיתי לכישרון העצום שלו. או במילים אחרות: אפשר לכתוב שירים בעלי אופי ימני גם בלי לצחוק על השיער של גרבוז. שווה לנסות.
ספרות: ספרי בישול לטבעונים
כשאכלתי בשר, אף אחד לא התעניין במה אני אוכל, אם יש מספיק חלבונים וויטמינים בצלחת שלי, ואם אני בקו הבריאות באופן כללי. אחרי ש"נסחפתי עם הטרנד", פתאום העניין הפך לבעיה קרדינלית: "מה אתה אוכל?!". משפחתי, חבריי, וגם אני – כולם חדורי רצון טוב – רצים אל חנות הספרים וקונים ספרי בישול לטבעונים על מנת להציל אותי מהלחם היבש שמחכה לי על הצלחת.
אבל בספרים האלה מחכה האכזבה האמיתית. במקום תגליות משמחות ומאכלים כיפיים, הספרים האלה מכילים אחד מהחומרים הבאים: ואריאציות על ירקות חתוכים ("סלט קצוץ"), דברים שהופכים לעיסה בבלנדר, ומנות שתהליך ההכנה שלהן כל כך מורכב עד שהיד נשלחת מעצמה אל התירס הקפוא בפריזר.
מכאן יוצאת הקריאה: די לניצול האנשים הבודדים שלא רוצים לאכול חיות, אבל גם לא רוצים להפוך למתמודדים הבאים ב"מאסטר שף". תנו לנו ליהנות מהדייסה-על-בסיס-מים שלנו ותעזבו אותנו בשקט. או שלפחות תקנו לנו ארוחה טובה ב"ננוצ'קה".
אינטרנט: פייסבוק
הגיע הזמן להיפטר מהרשת החברתית האהובה על כולנו. זו ההתמכרות הגדולה של העשור, שמאיימת לפרק משפחות ולפרק את ראשיהם של האנשים שממשיכים להגיב ללא הרף ולהעניק לייקים לכל שטות תוך כדי צעידה אל עבר מכוניות נוסעות.
לכאורה, מה הסיפור? אז לוקחים את מה שאנחנו כותבים ועושים מזה כסף שלא חוזר אלינו. ביג דיל. הבנקים לא עושים את זה? ולמה צריך להתלונן על המקום שבו כ-ו-ל-ם יכולים לכתוב את דעתם? זו הרי הדמוקרטיה כמו שהיא צריכה להיות.
אבל זו בדיוק הבעיה. במקום כיכר עיר וירטואלית, או לפחות בר שכונתי וירטואלי, קיבלנו לינצ'טרנט על ימין ועל שמאל, טקסטים שתלויים בחסדי הלייק, דמגוגיה בשקל של נבחרי ציבור, התחושה המוזרה שפוסט ויראלי יכול באמת להחליף את העולם האמיתי (תשאלו את V15), וטרולים שלעולם לא יתעייפו מלהפיץ קצת שנאה וגזענות. אם לא נשליך לפחות חלק מזה לאש, נגלה שבעצם אנחנו אלה שנשרפים.
קולנוע: לארס פון טרייר
הוא במאי. הוא דני. הוא מיזנתרופ. קלאסיקה! הסיפור הכי גדול שלארס פון טרייר הצליח להמציא הוא לארס פון טרייר עצמו. במאי מבריק לכאורה, בעל אישיות בעייתית לכאורה. אז באמת שאין מה לדבר על האישיות. אם היו מדרגים סרטים לפי ניתוח האישיות של יוצריהם, כנראה שרוב הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע היו נגנזים.
אבל הסרטים של פון טרייר רחוקים מלהיות עמוקים והגותיים כמו שהוא היה רוצה שנאמין. אם כבר, מדובר ביכולת המרשימה ליצור מראית עין של עומק, שמאחוריה אין יותר מהרצון לשחק ברגשותיו של קהל הצופים, ולהתעלל פיזית ונפשית בגיבורות נשיות ובשחקניות שמגלמות אותן. הסרט הוא כמעט תמיד אותו סרט: אישה פגיעה וחסרת יציבות מנטלית נדחפת אל עבר השיגעון או אל המוות על ידי חבורה של גברים סדיסטיים. פון טרייר רוצה שנאמין שהוא ניצב לצידה של האישה, אבל במהלך הצפייה מתגנבת התחושה הלא נעימה שהוא ניצב דווקא עם חבורת הגברים המתעללים. עד כדי כך הגיע המצב שב"מלנכוליה" שמחתי שהגיע סוף העולם.
במה: מופעי ילדים
באמת לא יפה להשמיץ את הציבור הגדול ששם לעצמו למטרה להתפרנס תוך כדי שהוא מבדר ילדים קטנים. אבל לפעמים לא ברור מה כוח המשיכה של הז'אנר. מעטים מצליחים להרוויח כמו שצריך בעסק הזה, הרמה אמנותית נשמרת ללא יותר משלוש דקות (וגם אז – בכפוף לתנאי מזג האוויר), ורוב המציגים נראים בעצמם מוטרדים מכל מה שקורה. הם תוהים, מן הסתם, אם זה סוף הדרך, או שאי שם בעתיד מסתתר תפקיד אמיתי בתיאטרון אמיתי. בקניון, ביום הולדת או בבמה מזדמנת אי שם ביום השנה לבאר המים הישנה של רמת פולג, מופעי הילדים ממשיכים למשוך אליהם קהל, ואפילו הילדים לא תמיד מבינים מה הם עושים שם. צריך לעשות משהו בחיים האלה, לא?
כהורה מלווה אני מודה שאני מגלה התנגדות שווה למסרים דידקטיים בוטים (חברים לפעמים כועסים אחד על השני) ולניסיונות לבדר ללא גבולות גם את הילדים וגם את ההורים (אנחנו כועסים! בוא נלך מכות ונתלבש כמו ב"ספרות זולה"). לפעמים עדיף לתת לילדים לבהות בחלל ריק מאשר בדברים שהם ריקים בעצמם.
טלוויזיה: "זגורי אימפריה"
אחרי מספר פרקים (שנראו רבים במיוחד), זוגתי גילתה לי במה עוסק באמת הלהיט הגדול של השנה בטלוויזיה המקומית: בבר, ראש משפחה באר שבעית, הוא פסיכופט. פרק אחר פרק הוא דואג לשסות בן אחד בבן אחר, אח נגד אחותו, ילדים נגד הורים - כל מה שבא ליד. הכל כדי שיהיו תלויים בו לנצח.
את הסיפור הזה אפשר היה למצות בעונה אחת. אלא ש"זגורי" הצליחה קצת יותר מדי, ונמשכה עוד ועוד ועוד, והכל הפך לסלט גדול ולא תמיד רלוונטי.
בדרך יצרה "זגורי" שלל דמויות של מזרחים "אותנטיים". איך אני יודע שהם אותנטיים? הם מקללים הרבה, זורקים מילים במרוקאית גם אם הם תיכוניסטים שלא יצאו מישראל מעולם, והקשר שלהם למאה ה-21 מתמצה במשחקים באייפון. כל השאר, שנות ה-40 ומטה. בחיי, אומר לעצמו הצופה האשכנזי הממוצע, אני יכול להישבע שהכרתי יוצאי מרוקו אחרים לגמרי. אולי זה בגלל שאני גר במקום הלא נכון? אולי גדלתי במקום לא אמיתי? ומי אמר בכלל שמשפחת זגורי צריכה לייצג את כל המזרחים באשר הם שם? אולי זה אני הגזעני? אולי אני לא מבין את הפארודיה? את האמירה? את האזכור של אדיפוס המלך ואנטיגונה? לא הבנתי שזה "פסארה"? שעושים קצת "שוואו חוואו" עם המציאות ונהנים? עזבו, זה לא הם, זה אני. אני כבר אכניס את עצמי למדורה.
