הפרק שבו צ'נדלר שוב נכשל

כיאה למסורת של כוכבי טלוויזיה שהפכו לסנובי-טלוויזיה (היי, מת'יו קרולי), וכפי שנודע לכולנו בחודש שעבר, מת'יו פרי דפק את האיחוד של "חברים" כיוון שהאירוע התנגש עם לו"ז ההצגות שלו בווסט אנד בלונדון. צ'נדלר עבר לתיאטרון, החליף את פיבי ומוניקה בגילה אלמגור ובליא קניג, והחל לדבר בר' דגושה. המעבר לספירת האמנות הגבוהה שיווה לו מראה אינטלגנטי לכמה שבועות, אבל המונוקל שענד התנפץ לרסיסים השבוע כשהגיע זמנה של הפרמיירה.

ההצגה שלטובתה זנח את ה"חברים" היא למעשה מחזה שכתב פרי בעצמו, לראשונה, ובו הוא גם משחק בתפקיד הראשי. שמו "קץ ההשתוקקות", והוא מתאר את מאבקו של ג'ק (פרי) עם אלכוהוליזם, ואת מערכות היחסים שלו עם עוד 3 חברים שמתקשים גם הם להתגבר על מגרעותיהם ולהסתגל לחיים כמבוגרים. המבקרים לא התרשמו – קו העלילה, שמזכיר את זה של הסדרה שבנתה את פרי, לא סייע לו להתחמק מהביקורת האוטומטית שהמתינה לו עוד טרם הורם המסך, הטוענת שמדובר בסיטקום שמומחז על במה. העובדה שלחברו הטוב של ג'ק במחזה יש מאפיין בולט אחד – טיפשות – ושמו הוא ג'וזף (באמת לא יכולת למצוא שם קצת רחוק יותר מג'ואי?), לא עזרה. כך עדת מבקרי התיאטרון חבטה בפרי על שניסה להעפיל לבמה הקדושה, עם המכה הכי קשה לשחקן שמנסה לצאת מצל הסיטקום – חוסר עומק וחד מימדיות. בתקווה שהוא לא ינחת בכוס וויסקי מהולה בבונדורמין, נזכיר לו שאנחנו עדיין קצת בעדו, ושכשמדובר בתיאטרון תמיד יש יותר גרוע. כמו "פרויד – המחזמר", למשל.

הטקס שבו ליאו שוב מפסיד

אם אתם קוראים את הטור הזה כרגע, כנראה שאתם מחפשים עוד דרכים לבזבז את הזמן. למזלכם, ליאונרדו דיקפריו קיים בעולם הזה, והוא כנראה נחוש לזכות באוסקר השנה. אחרי שכל שיטת שופטי האקדמיה לא עבדה לטובתו, הוא החליט לעבוד על זווית הלחץ הציבורי, ואחרי אינספור כתבות שמכריזות שאין ברירה אלא לתת לו את הפסלון השנה, הגיע תורו של משחק המחשב. אם אתה רוצה שאנשים יהיו מושקעים במטרה, טמטם להם את השכל עם מוזיקת 8ביט ותן להם לשחוק את הגידים שלהם באמצעות לחיצות אינטנסיביות על מקשי המקלדת. המשחק החדש מציג את כל אלה, כשאתם משחקים את ליאו הקטן שמנסה לרוץ לעבר הפסלון, עד כמה שהרגליים הקצרות שלו מאפשרות לו. תצטרכו לקפץ מעל קרחונים, לרוץ מהר יותר מאשר אדי רדמיין בשמלה, להדגים משחק מוגזם ולאסוף כל פרס אפשרי בדרך לאיש הזהב החמקמק. לי בינתיים הלכו 2 מקשים במקלדת, ללא הועיל. אולי לכם יהיה יותר מזל.

הסדרה שבה מישהו שוב מת

היופי בצפייה ב"המתים המהלכים", סדרה שכתובה כך שנשנא כמעט את כל דמויותיה, הוא שלרוב כשדמות קבועה מתה מוות אכזרי, התחושה היא תחושת הקלה ולא אובדן קורע לב (אני שומרת לעצמי את הזכות להכחיש את האמירה הזאת כשמשהו יקרה לדריל או גלן. את קארל, כרגיל, קחו בכיף). ובכל זאת יש כמה דמויות שרגע הפרידה מהן היה טיפל'ה עצובי. חלקן מופיעות בגיליון מיוחד של אנטרטיינמנט וויקלי, שעשה "ידיעות אחרונות" והחליט לחלק פוסטר של הנופלים, שנפגשו לסשן צילומים מיוחד וסיפרו איך ההרגשה להיות מתים. מהלכים.

וגם:

* ברקסדייל המקורי, סוחר הסמים שהיווה השראה לדמותו של אייבון ברקסדייל ב"הסמויה", מת בכלא השבוע כשהוא בן 54. דה קינג סטיי דה קינג.

* ברוד סיטי טועמות אוכל ניו יורקי מוזר. חסרונות: אבי ואילנה; יתרונות: אוכל

* קניה ווסט עושה את הדבר ההגיוני ומוציא משחק שבו המטרה היא להכניס את אמו המנוחה לשערי גן עדן

* סינגל אנד רדי טו מינגל: ככה תסריטים אמיתיים מציגים דמויות של נשים

* ואפרופו, מישהו היה צריך להגיד את זה: הפמיניזם של טיילור סוויפט הוא למען טיילור סוויפט, לא למען נשים באשר הן

* גרסת האימו לת'ונג סונג לובשת בלייזר מחויט