מאז ש"הדוב" נכנסה לחיינו בסערה ובשקשוק סירים סוער ומסעיר, הביקוש לתכנים שעוסקים במאחורי הקלעים של מסעדה רק עולה. הסדרה זוכת האמי באמת הציבה רף גבוה בטריטוריה הזו, אולי גבוה מדי, כי מאז שהיא עלתה לאוויר - קשה למצוא תכנים נוספים שקרובים ברמתם למה שמתרחש במטבח הסוער של כרמן ברזאטו ושות'. לא בטוח שאלונסו רואיזפלסיוס ("לבנבנים"), במאי הסרט "לה קוצ'ינה", שאב השראה יתרה מסדרת הלהיט, כי המטבח הניו יורקי הקורס שבלב הסרט שלו הרבה פחות סוער או מלהיב מזה של מסעדת "הדוב".

העלילה של "לה קוצ'ינה" נפתחת באירוע דרמטי: בקופה של מסעדת "הגריל", הממוקמת בלב כיכר טיימס בניו יורק, חסרים 800 דולרים. כל העובדים נחשדים בגניבה ומתוחקרים בזה אחר זה. החשד מחולל סערת רוחות במטבח הלחוץ והבלתי-מתפקד גם כך, ושם למבחן את מערכות היחסים בין העובדים - ביניהם יש את פדרו (ראול בריונס כרמונה), מהגר לא חוקי ממקסיקו, טבח עם טמפרמנט חריף ואדם מעצבן באופן כללי שמציק ומטריד את העובדים ללא הפסקה.

פדרו מאוהב בג'וליה (רוני מארה), שחיים משותפים איתו לא מופיעים בלו"ז השנתי שלה, אבל היא משחקת בלב שלו בלי רחמים. בין לבין, הסרט נותן את הבמה לדמויות נוספות ולמאבקים היום-יומיים שלהן. בקצה הפירמידה יש את ראשיד, בעל המסעדה ומהגר בעצמו, שמתהלך ברחבי המטבח כמו גנגסטר בחליפה מחויטת. הפרט הכי חביב לגביו הוא שמגלם אותו לא אחר מאשר עודד פאהר הישראלי. אגב, מהגרים ישראלים לא נצפו במטבח של מסעדת "הגריל".

רוני מארה מעולה כתמיד. "לה קוצ'ינה"|צילום: באדיבות בתי קולנוע לב, יחסי ציבור

"לה קוצ'ינה" הוא לא סרט מסעדה סטנדרטי. אין כאן שוטים מוקפדים וקלוז אפים של אוכל מגרה, או חיתוכים מהירים סטייל וידאו קליפ. רואיזפלסיוס לוקח את הצופים למסע אחר ושונה במטבח הלחוץ, בסרט עטוף בפלטת צבעים מונוכרומטית של שחור ולבן ושם דגש נרחב על הדמויות שלו. הבחירות האומנותיות של רואיזפלסיוס מעניינות מאוד, כי הן לא נוכחות בדרך כלל בז'אנר הזה.

הצבעוניות החיוורת של הסרט היא מטאפורה מייגעת ליחסים ולמתח השורר במטבח של "הגריל", אבל לפני הצלילה לכמות הבלתי-נסבלת של הסמליות שיש כאן, ראוי לציין את רמת הסינמטוגרפיה הגבוהה, סגנון העריכה ואת השוטים, שיכולים לככב כתמונות סטילס בכל גלריה ניו יורקית. בחירה נוספת ומצוינת של רואיזפלסיוס היא בהצבת הדמויות שלו בתוך מרחב מינימלי להחריד של פריים ריבועי, דחוס ולחוץ. הוא לא נותן להן הרבה ספייס ודוחק אותן לגבולות התמונה - מה שיוצר קומפוזיציות יפות ומעיקות בו זמנית, ומוסיף לאווירה הכללית מנות גבוהות של סטרס.

אחרי שהוא סרט על מטבח שקורס בשעת השיא, "לה קוצ'ינה" הוא סרט שמציב את האנשים השקופים של ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות בפרונט - רק שהוא עושה את זה עם פיתוח דמויות בעייתי. הבולט מכולם הוא פדרו, אולי הטבח המעצבן ביותר שידע הקולנוע העלילתי, ובסוף הסרט הוא מצדיק את התואר הזה יופי יופי בסצנה מאוד מגוחכת. גם מערכת היחסים של פדרו עם ג'וליה, המלצרית שרוצה/לא רוצה אותו, מוזרה ובלתי מובנת. ולמרות שרוני מארה היא בין היחידים שמתפקדים כאן כראוי (אין על הכריזמה המכשפת של עודד פאהר), אין שום רצון להשקיע במערכת היחסים הזו (או בכל אחת אחרת בסרט) איזשהו רגש. אפילו לא קמצוץ של אמפתיה.

אפשר לקרוס מכמות המטאפורות והקלישאות ש"לה קוצ'ינה" ממטיר על הצופים: פסל החירות מככב כסמל חרוש לחלום האמריקאי ושברו, יש כאן סיפורים "מרתקים" על לובסטרים וחייזרים, והרשימה עוד ארוכה ומעייפת. ברמה הז'אנרית, בסרט ישנן קלישאות וטכניקות חרושות: צילום שוט רציף בשעת השיא שכולם מתפקדים בחצי קלאץ' ("הדוב" עשתה את זה טוב יותר), שתי דמויות עם סיפור אהבה סוחף (חובה בכל מטבח), מנהל המסעדה גועלי והמלצריות הן אחוקיות ומבדרות. את כל אלו, בתוספת סצנת אוננות במקפיא הבשר, יש פה למכביר. ומה אין ב"לה קוצ'ינה"? קורט של דרמה סוחפת ומרתקת, בתוספת קמצוץ של הומור פיקנטי - זה בטח לא היה מזיק.

"לה קוצ'ינה" הוא סרט ששואף לשבור את החוקיות הסדורה של פס סרטי המסעדות, ומעמיד למבחן את מערכות היחסים בין האמריקאים למהגרים בארצות הברית ובין המהגרים לבין עצמם - דווקא בתקופה שבה הם מואשמים כמי שאוכלים את חיות המחמד שלהם. אבל הבמאי אלונסו רואיזפלסיוס מפספס את המטרה, כי למרות הוויזואליה היפה והמוקפדת, הסרט שלו ארוך, איטי ומתיש. הסרט הזה שופע במשמעויות, גלויות ונסתרות, שמיצו את עצמן כבר בעשר הדקות הראשונות שלו, ושוכח על הדרך שצריך גם לספר סיפור טוב, מעניין, מתובל ומבושל היטב.