"משולש העצבות" הוא אחד הסרטים המדוברים של השנה, לפחות ככל שזה נוגע לסצנת הפסטיבלים העולמית - בקאן הסרט קטף את דקל הזהב, הפרס החשוב מכולם, וממש פה בירושלים הוא הגיע למעמד פתיחת הפסטיבל החגיגית בבריכת הסולטן. עם זאת, בכל השיח סביבו נראה שהתפספסה עובדה אחת חשובה במיוחד: מדובר בסרט מאוד מצחיק. הוא אמנם מתיימר להיות גם מסמך מרתק על ההבדלים בין העשירים, העניים והממש-עניים, אבל הוא גם פשוט אחראי לכמה וכמה רגעים מזעזעים ומשעשעים במיוחד. הבעיה היא שקומדיות נתפסות עבורנו כקולנוע מהזן הפופוליסטי, לא משהו שאמור לזכות בפסטיבלי קולנוע. מה נראה יותר יוקרתי על הפוסטר, ציטוט ממבקר שיגיד שמדובר ב"פרשנות מרתקת על ההדוניזם של המערב הפוסט-קפיטליסטי" או הכרזה שמדובר ב"אחד הסרטים הכי מצחיקים של השנה"?
"משולש העצבות" מחולק לשלוש מערכות מובהקות. המערכה הראשונה מציגה את סיפור אהבתם של שני דוגמנים: קארל (האריס דיקינסון, "תראו אותם רצים") ויאיא (שרלבי דין, שמתה בפתאומיות חודשים ספורים אחרי בכורת הסרט, בגיל 32). שניהם חיים את חייהם מסטורי לסטורי ומרוויחים הון כאינפלואנסרים, ולכן גם ההתאהבות שלהם מונעת מאינטרסים ומתמריצים כספיים אלו ואחרים. לקראת סוף המערכה הראשונה, הקצרה והנמרחת, קארל מודיע ליאיא שעוד יגרום לה לאהוב אותו באמת.
בחלק השני, שני הדוגמנים עולים על שיט יוקרתי לצד עשירי אירופה המופלגים ביותר, שלא רואים דבר מלבד עצמם והתענוגות המיידיים שכספם יכול לקנות להם. כמובן שלא עוזרת העובדה שקפטן הספינה הוא אלכוהוליסט שבקושי מתפקד (וודי הרלסון). זה מסבך את העניינים כשכמה מנות מקולקלות הופכות את השיט לסיוט ימי וכאוטי, במה שהוא באמת אחד הרגעים המצחיקים והמזעזעים של השנה בקולנוע. ראוי להזכיר, בהקשר הזה, שדרושה קיבה עמידה במיוחד בשביל "משולש העצבות".
ואז מגיע החלק השלישי, שכל מילה נוספת רק תקלקל אותו - אבל מספיק לומר שהוא נפלא.
יש המון כיף ב"משולש העצבות", והמון הומור, שעוזרים לתווך את התשוקה מלאת הזעם של הסרט נגד הקפיטליזם וההון באשר הוא הון. הבעיה היא שיש יותר מדי מהקרב של הסרט נגד אותו קפיטליזם, ולא מספיק קומדיה חסרת מעצורים. דיאלוג שלם מורכב משתי דמויות שמצטטות אחת לשנייה הוגי דעות קומוניסטיים וקפיטליסטיים, וזה עובד בעיקר בגלל שאחד מהם הוא וודי הרלסון, לא בגלל שהחומר עצמו פוקח עיניים במיוחד. הרלסון לא עושה הרבה ב"משולש העצבות", הוא בעיקר מנציח את תדמית הסטלן המשעשע שנודע בה. אבל כשהסרט מלא להתפקע באוליגרכים מבחילים ובדוגמנים נרקיסיסטיים, יש משהו מרגיע ומנחם בפרצוף המוכר שלו. מצטיינת נוספת בקאסט היא השחקנית הפיליפינית דולי דה-לאון, שמובילה את המערכה שלישית ביד רמה ויוצרת דמות בלתי נשכחת של עובדת ניקיון שכדאי לפחד ממנה אבל גם אפשר לפרגן לה באותה הזדמנות.
שתי בעיות עיקריות בולטות ב"משולש העצבות", כאלה שמקשות להסתכל עליו כעל אחד משיאי השנה שהוא יכול היה להיות: הראשונה היא האורך. מדובר בסרט של שעתיים ועשרים שהיה יכול להיפטר בקלות מעשרים הדקות העודפות האלה. אם אני יכול להציע ניתוח פסיכולוגי קליל, אגיד שמדובר במשהו שקורה לכל במאי נערץ באיזשהו שלב - הבמאי רובן אוסטלנד כבר זכה בעבר בפרס דקל הזהב בקאן על סרטו "הריבוע" וגרף שבחים על סרטו "כוח עליון", ולרוב במאים שנמצאים בעמדה כזאת של הערצת המבקרים והממסד יכולים להרשות לעצמם לביים סרטים עם כמה וכמה סצנות מיותרות בלי שאף אחד יגיד להם "אחי, הגזמת". עשרים הדקות הראשונות של "משולש העצבות", שמציגות בעיקר זוג שכל שצריך לומר לו זה "תיפרדו כבר", היו יכולות בקלות להיות חמש דקות, ואלו לא הרגעים היחידים שבהם הסרט מרשה לעצמו להימרח יותר משמגיע לו.
השנייה היא הסוף - או, לחילופין, היעדרו. נראה שאם הסרט היה מציע פתרון מסוים לכל הבעיות שהוא מציף, הדבר היה יכול להיראות לחלק מהקהל מלאכותי מדי, והסוף הפתוח-יתר-על-המידה נדמה כסממן של כתיבה חכמה. אני, לעומת זאת, ישבתי בבריכת הסולטן בהמתנה לפואנטה שהובטחה לי והופס - עלו הכתוביות ונזכרתי שחניתי רחוק במיוחד.
קולנוע יכול להיות מצחיק ואיכותי, ויפה שאוסטלנד זכר את זה ב"משולש העצבות". טוב שנמנע מעידון כלשהו כשכתב את הרגעים המזעזעים והקורעים ביותר בסרט, אבל חבל שלא שמר על איפוק כשתהה איך המסר האנטי-קפיטליסטי יעבור לכל הקהל שלו - פטיש בראש הוא דרך לא-אידיאלית להעביר אידיאלים. אם האורך לא מאיים עליכם ואתם יכולים לשרוד קצת ברברת בדיון החשוב "כסף - בעד או נגד", תשמחו לגלות שמדובר בסרט משעשע מאוד על העשירים ביותר שמתמודדים עם ההשלכות של אטימותם. הביקורת שלו לא מנומקת במיוחד, לא מעודנת במיוחד והפואנטה מסרבת בתוקף להגיע, אבל כך או כך, מדובר פשוט באחד הסרטים המצחיקים של השנה.