יש שני סוגים של סרטי קלאט: סרטי קאלט נפלאים שקהילות מסוימות אימצו כשלהן, וסרטי קאלט שרבים מאיתנו זוכרים פשוט בגלל שהיינו ממש קטנים כשראינו אותם, והם היו כיפיים מאוד בזמנו. "הוקוס פוקוס" הוא מהסוג השני - סרט ילדים סטנדרטי לכבוד ליל כל הקדושים (בכיכובו של הישראלי לשעבר והשחקן המצליח-לרגע עומרי כץ) שהפך בעשורים שעברו מאז בכורתו לסרט שרבות ורבים אוהבים לחזור אליו מדי אוקטובר. למה? הסיבה פשוטה. הסרט די דבילי, אבל במרכזו עומדת שלישיית הנבליות הבלתי נשכחת שהן האחיות סנדרסון, מסדר המכשפות המהמם ביותר של הניינטיז (למרות שפיירוזה באלק וחברותיה מ"הכישוף" ודאי נותנות פייט על התואר).
בט מידלר, קתי נג'ימי ושרה ג'סיקה פרקר (חמש שנים לפני "סקס והעיר הגדולה") היו מכשפות רבות עוצמה במאה ה-17. יום אחד הן הוצאו להורג, שזה די לגיטימי בהתחשב בעובדה שהן הרגו ילדה קטנה כדי לגנוב את נעוריה. רגע לפני שנתלו, וויניפרד המכשפה הראשית (מידלר) הטילה קללה על סיילם שבמסצ'וסטס, ובה הובטח שבהינתן נסיבות אלה ואחרות, האחיות יקומו לתחייה בליל כל הקדושים וישובו לרדוף את תושבי העיר המכושפת. הן עשו את זה פעם אחת ב-1993, וזה עבד מספיק טוב כדי שאולפני דיסני ייזכרו בסרט הזה 29 שנים לאחר מכן - ויפיקו לו סרט המשך שעלה בסוף השבוע האחרון בדיסני+.
ובסרט החדש, דיסני (והתסריטאית ג'אן ד'אנג'לו) השכילו לכתוב, ובכן, סרט חדש. אנחנו עדיין בליל כל הקדושים, שוב בעיירה סיילם, אבל הפעם במרכז המעשייה לא עומד נער צעיר ומבולבל עם אחות מעצבנת וחברה יפה, אלא שלוש חברות עם אישיוז משל עצמן שהיו יכולות להחזיק יופי של סדרת ילדים גם בלי חבורה של מכשפות שיבואו להטריל אותן. בקה, איזי וקאסי היו פעם שלישייה בלתי נפרדת, אבל קאסי השיקה חבר חדש, וכעת אין לה זמן לבלות עם חברותיה כמו פעם. למרבה המזל, כישוף שהשתבש מחזיר לחיים את האחיות סנדרסון, שעומדות להוות דוגמה ומופת לבקה, איזי וקאסי שיגלו שאין כמו האחיות שלך. אבל הן גם ינסו להפוך למכשפות הכי חזקות בעולם ולאיים על כל העיר שלהן, שזה מינוס.
כל מי שראה את "הוקוס פוקוס" הראשון הבין שהאחיות סנדרסון הן השיחוק העיקרי והמרכזי של הסרט החמוד ההוא, וכל רגע בלעדיהן הרגיש כמו בזבוז זמן. לכן "הוקוס פוקוס 2" הוא מתנה כל כך יפה עבור מעריצי הסרט הראשון, וגם עבור כל מי שפשוט נהנה לבלות זמן איכות עם שחקניות מבוגרות שבאו ליהנות. בסרט הראשון הסצנה הזכורה והיפה מכולן הייתה נאמבר מוזיקלי אקראי ששלוש המכשפות ביצעו, והסרט השני משווה ומעלה עם שני נאמברים מוזיקליים. הראשון חמוד, והשני מופלא ומדגים מה כל כך מענג בשלוש המכשפות האלה: יש כאן כימיה יפהפייה בין נג'ימי, הקומיקאית שלא מהססת לעשות מעצמה צחוק, פרקר, באחד מתפקידיה הטובים, למידלר. והן בבירור עושות פה כיף חיים, לא משנה כמה טונות איפור נמרחו עליהן.
מותג "הוקוס פוקוס" נבנה למעשה על כתפיה של מידלר. היא אלילת ברודווי שיודעת להגיש שיר כמו שמעטות יודעות, והיא קורעת מצחוק תוך כדי. מדובר בדיווה שתמיד כיף לראות על המסך. כאן, מידלר מגלמת את וויניפרד במידה מסוימת של ליצנות, ולעיתים זה מעיק, אבל רוב הזמן היא עושה את זה במידתיות הדרושה - ובסופו של דבר מדובר בדמות שקשה לשכוח. בשיא הסרט, מידלר מקפידה להזכיר לנו שהיא גם שחקנית דרמטית גדולה, ובזכותה כל ההרפתקה הילדותית והמשעשעת הזאת זוכה לחותמת מרגשת במיוחד.
בניגוד לסרט הראשון, ב"הוקוס פוקוס 2" האחיות סנדרסון אינן השחקניות הטובות היחידות: טוני הייל (גארי, המשרת הנרצע מ"Veep") קיצוני, ליצני ומשעשע בתפקיד כפול שמתחיל ב-1653 ומגיע עד ל-2022; סם ריצ'רדסון (שידוע גם הוא מ"Veep") חמוד ומורכב הרבה יותר משאפשר לשים לב בצפייה הראשונה; האנה וודינגהם ("טד לאסו", "משחקי הכס") מופיעה בסרט בהופעת אורח מבריקה וסקסית; וגם שלישיית הנערות הצעירות מצליחות להיות חמודות, מעוררות הזדהות ואפילו די מעניינות בזכות עצמן. המצטיינת מבין השלוש היא השחקנית הצעירה בעלת השם המטריף בליסה אסקובדו, שמגלמת את איזי. היא אמנם מקבלת מעט מאוד זמן מסך, אבל היא יוצרת בעזרתו דמות מצוינת של סיידקיק ששווה לשים לב אליה.
הסרט הראשון (בבימויו של קני אורטגה, איש שאחראי ל"היי סקול מיוזיקל", עוד קאלט שנצרב בתודעה בזכות נוסטלגיה ולא בזכות איכותו) התייחס לשלוש המכשפות כאל איום. איום מצחיק ואיקוני, אבל הן היו רק איום; בשנים שעברו מאז, ביטויים פמיניסטיים כמו "אנחנו המכשפות שלא הספקתם לשרוף" וסרטים כמו "מליפיסנט" ו"קרואלה" גרמו לנו לבחון מחדש בהערכה את כל הנשים שאמרו לנו לפחד מהן. "הוקוס פוקוס 2" נותן לנו הצצה לחייהן של האחיות בצעירותן, כשגדלו בחברה שממשטרת כל היבט בחייהן, ומפציר בנו לנסות להבין מאיפה הן באו. לא במקרה מדובר בסרט שנכתב, בוים והופק על ידי נשים, כשבראשן הבמאית הוותיקה והיעילה להפליא אן פלטשר ("27 שמלות", "סטפ אפ"). פלטשר, אישה שכמעט תמיד אפשר לסמוך עליה, הוציאה תוצר מהוקצע וכיפי שנותן מקום לנוסטלגיה, מזכיר לנו מה הנוסטלגיה הזאת פספסה, ומתקן זאת באהבה.