"אין גברים כאלה" ("Bros") הוא קומדיה רומנטית מצוינת, מצחיקה, בוטה ומרגשת. אבל הוא באותה מידה יותר מזה: מדובר בסרט שהצליח לגרום לי להרגיש שאני רואה את עצמי על המסך, ויש לי תחושה שלא רק אני ארגיש ככה. העניין הוא כזה - "אין גברים כאלה" (שמעתה ייקרא בשם "גברים", כי יש גבול) הוא במידה רבה סרט חלוצי בקולנוע האמריקאי, שכן זוהי הפעם הראשונה שאולפן הוליוודי גדול משחרר לבתי הקולנוע קומדיה רומנטית שבמרכזה סיפור אהבה להט"בי. עד כה, הסרטים ההוליוודיים שעסקו בהומואים היו הדרמות המדכאות שנוצרו כדי לקטוף אוסקרים, כמו "הר ברוקבק". "גברים" פה כדי שנברח אליו מצרות היומיום ככל קומדיה רומנטית, רק עם שני גברים במרכזה. וזה עובד לו.
מעשה בבובי, ניו יורקר ציניקן, סרקסטי ומזדקן שלא מחפש אהבה או זוגיות. הוא רוצה לשנות את הדרך שבה רואים להט"ב בעולם: הוא מנחה פודקאסט גאה ופופולרי, הוא המנהל הקריאייטיבי של מוזיאון להט"בי לאומי וראשון מסוגו. מבחינתו הוא יכול להמשיך לזגזג בין סטוצים בגריינדר, עיצוב דעת הקהל העולמית לגבי להט"ב ונשיאת נאומים ארוכים, ממורמרים ומנוסחים היטב על מצב ההומואים עלי אדמות לאוזני כל מי שמוכן לשמוע, כולל חבריו האוהבים. עד שיום אחד בובי פוגש את ארון, הגבר ההומו הכי חתיך וגברי בכל ניו יורק.
זהו סיפור אהבתם: בובי דואג שארון חתיך מדי בשבילו, ארון דואג שבובי חכם מדי בשבילו, השניים דואגים שהם לא באמת בנויים לזוגיות שתחזיק יותר משלושה חודשים בלי לשכב עם מישהו אחר, אבל איכשהו, זה קורה. כי הם באמת אוהבים אחד את השני, אבל הם עצמם עומדים לסנדל לעצמם את זה פעם אחר פעם, עד שיבינו שמותר להם גם פשוט לאהוב אחד את השני.
מאחורי "גברים" עומד איש אחד: בילי אייכנר, שמגלם את בובי וגם כתב את הסרט (ביחד עם הבמאי ניקולס סטולר). אייכנר הוא כבר שנים אחד הקומיקאים האהובים באמריקה, עם הופעות אורח בכמה סרטים וסדרות פופולריים במיוחד ("הבחורה החדשה", "שכנים", "מלך האריות" בתפקיד טימון). בובי הוא בן דמותו - מריר, משעשע ומבריק. הסרט לעיתים מרגיש כמו תירוץ של אייכנר לשאת מונולוגים ארוכים ומצחיקים נורא על מצב הקהילה הלהט"בית, בימים שבהם התחושה היא שכולנו כבר רגילים לראות הומואים בכל פינת רחוב.
אייכנר מתבל כמעט כל תובנה שלו באיזשהו אזכור לתרבות הפופ, והמסקנה לעיתים קרובות יכולה להיות שכולם סתומים, אבל לזכותו ייאמר שהוא כולל באוכלוסיית הסתומים הזאת גם את עצמו, ושזה באמת מאוד מצחיק. בשביל מי שלא עשה בינג' של קליפים מתוכנית הרשת הוותיקה של אייכנר, "Billy on the Street", "גברים" יכול להיות היכרות חיונית עם איש מאוד מוכשר ומצחיק, שעושה פה עבודה יוצאת מן הכלל בגילומו של גבר שמחפש אהבה בלי להבין שזה מה שהוא עושה. ברגעים המרגשים ביותר של הסרט, אייכנר לא רק שוטח את משנתו לגבי הקהילה הגאה אלא מציג בפנינו חתיכה רוטטת, פועמת וכנה במיוחד מהלב שלו. זאת התחושה הנדירה שבה אתה ממש רוצה לתת למישהו חיבוק וגם מתפוצץ מצחוק תוך כדי.
אמנם "גברים" מרגיש לעיתים כמנשר של אייכנר, אבל הוא לא בוגד בתפקידו כקומדיה רומנטית. הלכה למעשה, מהרגע שבו ארון ובובי נפגשים הצופה פשוט רוצה שהם יהיו ביחד לנצח. לוק מקפרלן מגלם את ארון במומחיות שמשכיחה מאיתנו את העובדה שהוא נראה כמו שילוב בין כוכב פוטבול לאל יווני, ומבהירה שמדובר בסופו של דבר בבן אדם, על סך כל הטראומות, הפחדים והרצונות שלו. כשבובי והוא הולכים ברחובות ניו יורק, הם לרגעים יכולים להזכיר גרסה גאה ומרגשת של הארי וסאלי. הכימיה שלהם מצוינת, והדיאלוגים עמוסי השנינויות שאייכנר כתב מרגישים טבעיים בפיהם - וכאמור, גם מצחיקים נורא.
הבעיה העיקרית של הסרט היא באותה מידה אחת ממעלותיו: אין כאן הרבה דרמה. "גברים" עוקב אחרי התפתחות של מערכת יחסים בין שני גברים, אחד אינטלקטואל והשני חתיך, ודרך עליותיה ומורדותיה ההגיוניות נורא. אייכנר גורם לסוגיות כמו מונוגמיה, דימוי גוף, הומופוביה מופנמת וביטחון עצמי להיות מצחיקות ואנושיות, אבל הדמויות שלו לא עומדות במבחנים קשים במיוחד, או מתמודדות עם מכשולים מסקרנים. הקונפליקט העיקרי הוא בעיקר בין ארון לבובי ושתי גישות העולם ההפוכות שלהם - זה טוב מספיק כדי להחזיק בגאון את הסרט, אבל מי שמצפה לפאתוס עוצר נשימה מהקומדיות הרומנטיות שלו אולי יופתע לגלות שמדובר בסיפור אהבה פשוט. מה שבאמת מרגש באירוע הזה הוא העובדה שלעיתים נדירות יוצא לנו לראות סיפורי אהבה פשוטים ומצחיקים בין שני גברים בקולנוע ההוליוודי.
בעיה אחרת היא דמויות המשנה. יש לא מעט מהן (וטוב שכך, כי קומדיה רומנטית לא צריכה רק את הזוג הראשי שלה אלא מעטפת שלמה שמסביבו) אבל הן לא מאופיינות, מצחיקות או סוחפות כמו בובי וארון. כמה מהתובנות החשובות ביותר שנחשפות בפני בובי באות מפיהן של אותן דמויות משנה, אבל בחיי שאין לי מושג מי הן, מה שמן ומה מבדיל ביניהן. דמויות משנה חזקות לעיתים קרובות הופכות קומדיה רומנטית טובה לקומדיה רומנטית אגדית: רופרט אוורט ב"החתונה של החבר שלי" הוא שהפך את הסרט הזה לאחד ממצטייני הז'אנר, "נוטינג היל" מלא להתפקע בדמויות משנה שעבדו טוב בדיוק כמו הזוג הראשי, ואחראיות לסצנות היפות ביותר בסרט ההוא. "גברים" היה יכול להרוויח המון אם היה ניתן יותר דגש לדמויות שמסביב לארון ובובי.
זה לא מוריד משמעותית מ"גברים", שמרגיש ברגעיו הגדולים כמו אבן דרך משמעותית וכיפית במיוחד בקולנוע של השנים האחרונות. עבור הצופה הסטרייט, "גברים" יכול להרגיש כמו דרך טובה להכיר את הקהילה הגאה, על פגמיה ומעלותיה, ואולי להבין יותר טוב מה עובר על החבר שלו שיצא מהארון בי"ב. עבורי, לפחות, "גברים" הרגיש כאילו מישהו כתב כמה מהרגעים המצחיקים, המביכים והמבאסים ביותר שקרו לי כגבר הומו, בין אם מדובר בשיחות הזויות בגריינדר או ברגעים שמומלץ שלא להעלותם על הכתב. יש לי הרגשה שלא חסרים בחורים, לא משנה מאיזה גיל, שהסרט הזה יזכיר להם סיפורים שקרו להם ועד כה לא הונצחו בקולנוע כמעט בכלל. לא רואים לעיתים קרובות סרט כל כך מצחיק, נגיש וכיפי שמספר על החוויה הגאה בלי להרגיש כאילו הוא נעשה בתקציב של שקל וחצי, ו"אין גברים כאלה" הוא מוצר הוליוודי מלוטש וחכם שמרגיש כמו משהו שראינו לראשונה. לכל מי שיכול לעמוד בקצת גסויות וקצת קוויריות מומלץ לנהור לקולנועים, ולו רק כדי להבטיח שזו לא הפעם האחרונה.