קשה להפריז בהצלחה של "שנות ה-80". קומדיית המצבים של רשת 13, שיצרו מני ושלום אסייג יחד עם ליאור פריד, הביאה למסך הטלוויזיה הומור של סרטי בורקס עם לחיצות על בלוטות הנוסטלגיה של הישראלים – וזה פעל. פרוספר, ליליאן, מרסל, ממוקה ושאר הדמויות האהובות הובילו את הסדרה לצמרת טבלאות המדרוג, עם רייטינג שבעונת השיא הגיע ל-23.5% בממוצע. ההצלחה הולידה סדרת בת, "שנות ה-90", שגם כן זכתה לרייטינג נאה.
כעת מגיע לאקרנים "ההילולה", הסרט המבוסס על הסדרה המצליחה של האחים אסייג. הימים הם ימי סיום מלחמת המפרץ. סבו המנוח של פרוספר (שלום אסייג) מתגלה אליו בחלום נבואי ואומר לו שבעקבות נדר שנדר בבית הכנסת, ובו ביקש שהמלחמה תסתיים, עליו לנסוע יחד עם משפחתו ותושבי השכונה להילולת הבאבא סאלי בנתיבות. אם לא יעשה זאת – מישהו ימות. הדברים מסתבכים כשבדרך להילולה האוטובוס והנוסעים מגיעים בטעות לעזה ונחטפים.
בדיוק כמו בסדרות שעליהן הסרט מתבסס, גם ב"ההילולה" האסייגים יודעים בדיוק מי הקהל שלהם ועל אילו בלוטות הוא רוצה שילחצו לו. הנוסטלגיה, שכל כך מזוהה עם הסדרה, מגיעה כאן כבר בדקות הראשונות בדמות מסכות אב"ך וחדרים אטומים, וממשיכה עם צחי נוי בדמות שמרפררת בבירור ליוד'לה האגדי מ"אסקימו לימון" ועוד לא מעט רפרנסים לניינטיז ולסרטי בורקס.
גם בכל מה שקשור לדמויות האהובות – הקהל מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה מהן. ההומור זהה לזה שבסדרה ובסרטי בורקס: נמוך ועדתי – אבל גם מאוד אפקטיבי. הבעיה היא שלעתים תכופות מדי ההומור הזה חוצה את הגבול של "זה בסדר לצחוק על זה" והופך להומופובי וגזעני. כן, אפשר לטעון שעצם הייצוג של דמות להט"בית ביצירה שמרנית כל כך הוא התקדמות, אבל בשורה התחתונה הדמות של מורדי (שלומי קוריאט) היא אם כל הקלישאות ההומופוביות המוכרות של גייז ששייכות למאה הקודמת, וכבר מזמן לא מגניבות.
בכל מה שקשור להומור העדתי, אפשר עוד להתמודד עם בדיחות שטחיות על גרוזיני עם ראש חזק, מרוקאית שמשתגעת כשלא עפים על האוכל שלה או דמות של אדם לא מאמין (שכמובן יהיה אשכנזי), אבל אין דרך להחליק בגרון את מה שקורה עם הדמויות של שרה וטמנו בריהון. באחת הסצנות הדוחות והגזעניות בסרט (שיש בו לא מעט רגעים שגרמו לי לנוע בכיסא באי-נוחות), טמנו מספר לחוטפים שהוא בוני M שהגיע לעשות מופע חינם וממש מתחיל לשיר – כי ברור שכל השחורים נראים אותו הדבר.
בהתחשב בעובדה שאת התסריט כתב מני אסייג, הוא דווקא לא מאוד גזעני כלפי הערבים ואפילו מציע איזשהו מסר מפייס. יכול להיות שזו הדרך של אסייג להתחנף לברנז'ה או לצעוק "אני לא גזען", כך או כך – זה לגמרי פועל לטובת הסרט, בטח בדקות הסיום שלו.
"ההילולה" כנראה לא יהיה מועמד לפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ולא יזכה לאיזשהו חיבוק מהמבקרים, אבל ברור שזה לא מה שהוא מחפש. זה סרט שפונה לקהל מסורתי ושמרני, ומציע לו בדיוק, אבל בדיוק את מה שהוא רוצה. ככזה, אפשר להניח שהוא יהפוך ללהיט.
עוד אפשר להניח שמני אסייג ישתמש בביקורות נגדו להפוך את השיח סביב הסרט לפוליטי, למטרותיו שלו, ויטען שהביקורות הנמתחות עליו הן רק בגלל דעותיו (וככה ירוויח לא מעט צופים). לצערו של אסייג, האמת הרבה יותר פשוטה. "ההילולה" מביא עוד מאותו הומור שראינו בסרטי בורקס לפני עשורים וככזה, הוא פשוט לא מחדש כלום.