אם תחפשו ביוטיוב את הטריילר ל"ברברי", סרט האימה של A24 שיצא בשנה שעברה, ותגללו למטה לתגובות - תגלו שם אינספור נשמות טהורות (באמת!) שמפצירות בכם לדלג על הטריילר, ולצפות בסרט מבלי לדעת דבר על העלילה. אם להיות כנים, נראה שאת ההיגיון הזה אפשר ליישם על כל סרט בעולם. עם כל החיבה לטריילרים, וההבנה שהם הרבה פעמים הכרחיים כדי לשווק סרטים לקהל הנכון, כנראה שאין סרט שלא ירוויח מאפקט ההפתעה.
למרבה הצער, במקרה של "ברבי" כבר אין אפשרות כזאת. אם אתם חיים על כדור הארץ ומחוברים לאינטרנט, אין סיכוי שחמקתם ממסע יחסי הציבור המתיש שהסרט נהנה ממנו - או אולי, בדיעבד, סבל.
הסרט, האופנה והריאליטי: כך הפך קיץ 2023 לקיץ של ברבי
מרבית פרטי העלילה כבר היו ידועים לנו לפני יציאת הסרט: הברביות שכולנו מכירים חיות להן בעולם ורוד ומתקתק שנקרא "ברבילנד". מאחר שבמציאות ילדות (וגם ילדים) משחקות בברבי כדרך לדמיין את עצמן מבוגרות, הברביות בברבילנד נהנות מפריווילגיות וחיי פלסטיק מושלמים. הן תמיד נראות נפלא, תמיד מרגישות נפלא, מצליחות בחיים ובקריירה, ומוקפות בגרסאות שונות של קן שכל תפקידם בעולם הוא להרים לברביות, שאפילו לא יודעות איפה הם ישנים.
הברבי בגילומה של מרגו רובי, שהיא "ברבי טיפוסית", מתחילה לחוות דברים משונים. יש לה מחשבות על מוות, מופיעים לה סימני צלוליט על הירך ואלוהים ישמור - כפות הרגליים שלה שטוחות. כדי להבין למה הבעיות האלה הסתננו אל תוך היקום המופלא שלה היא יוצאת למסע לעולם האמיתי, בחיפוש אחר הילדה שמשחקת איתה וגרמה לקרע בין העולם האמיתי לעולם הברביות. קן (כלומר הגרסה של קן שמשחק ראיין גוסלינג) לא מכיר קיום שאינו תלוי במבטה של ברבי, ולכן הוא מצטרף אליה.
בעוד שבברבילנד כולן בטוחות שהן העצימו נשים בעולם האמיתי ובעצם פתרו את כל בעיות הפטריארכיה (בכל זאת, לכל ברבי יש בית ומכונית משלה, הנשיאה היא ברבי, בית המשפט העליון מורכב מברביות, ברביות זוכות בפרסי נובל בכל תחום אפשרי והן רופאות, אסטרונאטיות ועוד) - בעולם האמיתי ברבי וקן מגלים מהר מאוד שהדברים הם לא בדיוק מה שהבטיחו להם. היא מוטרדת מינית, והוא זוכה להערכה שמעולם לא נתקל בה בעבר. עם התגלית שהעולם האמיתי מעדיף גברים על פני נשים, קן חוזר לברבילנד ומתכנן הפיכה פוליטית. אם זה נשמע לכם מוכר, בסרט עצמו זה מהדהד אפילו יותר קרוב לבית. העובדה הזאת, שהקו הפוליטי (והשטחי) בסרט מזכיר את המתרחש בישראל כרגע, מנפצת לרגע את האסקפיזם - אבל גם נותנת לו מעט ערך נוסף בלתי צפוי.
בעולם האמיתי, ברבי מגלה שמי שאחראית לצרות שלה היא לא סשה, הנערה ששיחקה איתה בילדות, אלא דווקא אמא שלה גלוריה (אמריקה פררה). בזמן שהבכירים בחברת מאטל שמייצרת אותה - חבורה של גברים בחליפות וביניהם המנכ"ל שמגלם וויל פארל - דולקים בעקבותיה ורוצים להחזיר אותה לקופסה (ליטרלי), ברבי לוקחת את סשה וגלוריה חזרה לברבילנד כדי להראות להן את האוטופיה הפמיניסטית. שם היא מגלה שקן פלש לביתה, ובעזרת הקנים הנוספים שטף את מוחן של הברביות, שעכשיו רק רוצות להגיש להם בירה ולקבל כמה שיותר הסגברה.
האנשים מאחורי הפקת הסרט - בעיקר מרגו רובי, שהייתה המפיקה המעורבת ביותר בהחלטות על הסרט, וגרטה גרוויג ("ליידי בירד") שביימה וכתבה את התסריט יחד עם בן זוגה נואה באומבך - הבטיחו לנו הפתעה. ואכן, אם "ברבי" היה מקודם באופן מעט יותר מתון, ייתכן שהוא היה הפתעה אדירה. אבל בשלב הזה נחשפו יותר מדי סצנות מהסרט, ובעיקר נחשפו הסצנות הכיפיות ביותר: החלק הראשון שמציג את שגרת החיים של הברביות, מסיבת הריקודים, סצנת הבריחה ממאטל, המסע הוויזואלי המהמם לעולם האמיתי ומעל הכל - השיר של קן, שהוא חד משמעית שיא הסרט וגם החלק שהיה האפקטיבי ביותר במסע יחסי הציבור. בפועל, הפער בין מה שידענו על הסרט לבין היצירה עצמה היה קטן מדי ולא הצדיק את הציפיות שנבנו. מאחר שהקטעים הטובים ביותר כבר נחשפו, נשארו מעט מאוד רגעים בסרט שנהנו מאפקט ההפתעה - כמו בחירה גאונית וביצוע גאוני עוד יותר לשיר ה"גברי" שמייצג את העולם החדש של קן, שנשלף מארכיון האימה של הניינטיז, או הבדיחה המושלמת שמסיימת את הסרט.
לצד אלה, קיבלנו רגעים חלשים יותר, שבצדק נחשפנו אליהם פחות במסע יחסי הציבור. הסצנות של עובדי מאטל, למשל, לא תורמות משמעותית לסרט מלבד ההופעה החביבה של פארל שלגמרי קולע בדליברי של המשפט "תקראי לי אמא". השילוב של דמותה של רות הנדלר (ריאה פרלמן המתוקה), מי שהגתה את הרעיון המקורי של ברבי כמחווה לבתה, מרגיש תלוש ומשמש כקביים לתפנית העלילה לקראת סוף הסרט. גם הקריינות של הלן מירן מרגישה מעט גימיקית, והאופן שבו היא מגוללת את ההיסטוריה של ברבי מוגש בכפית וחושף את המאמץ הקפיטליסטי שעומד מאחורי הסרט, שתמיד ידענו שבפועל משמש כפרסומת ארוכה ומושקעת למאטל. ברגע הכי פחות טוב בסרט, מירן פונה למפיקי הסרט ומעירה להם על כך שללהק את מרגו רובי זאת לא הבחירה הכי אמינה, לפחות כשהברבי שלה אומרת שהיא "לא יפה". התסריט כבר מבהיר לבדו שמדובר בתחושה שכל אישה חווה מבלי קשר למראה שלה או קרבתו לאידיאל היופי המקובל, ושבירת הקיר הרביעי היא חטא ששמור למצבי חירום בלבד וצריך להיות מבוצע באופן מושלם.
אם נשמע ששנאתי את "ברבי" - ההיפך הוא הנכון. למעשה, יש סיכוי שממש כמו חלק מהביקורות המוקדמות, הייתי מסיימת את הצפייה נלהבת ונרגשת מכל מה שחיובי בסרט. רק שלאחר שכל החיובי כבר נחשף, כל מה שנותר בסרט הוא שורה של "אַבָלים": מרגו רובי נפלאה, בעיקר ברגעים שבהם היא צריכה להביע רגש ולהעביר אותו באופן אמין - אבל התסריט לא תומך בה ברגעים האלה, כך שהרגש רק נראה עמוק, והרקע לרגש נותר שטחי. אמריקה פררה ממגנטת כהרגלה - אבל הדמות שלה לא מקבלת אישיות ברורה ואמורה לפנות ל"כל אישה". במקום להתעמק בסיבות שבגללן גלוריה בכלל חושבת על מוות, היא שם רק כדי לספר לברביות איך זה להיות אישה בעולם האמיתי. ובעוד שהמונולוג שלה מנוסח היטב, כפי שכבר הובטח לנו מראש בראיונות, הוא כללי מדי, ומפספס את הספציפיות - מילה שיוצרי קולנוע וטלוויזיה אוהבים במיוחד, ובצדק. כי ספציפיות היא מה שמבדיל בין תסריט טוב לתסריט בינוני ומטה.
אנשי מאטל אומנם צוחקים על עצמם ומכילים את הביקורת על האופן שבו ברבי גורמת לנשים להרגיש כושלות, אבל המאמץ הקפיטליסטי בכל זאת מורגש בסרט, לרגעים אף באופן בוטה - וברור שהוא נועד להיות מעין סרטון תדמית על ההיסטוריה של ברבי, תוך גישור בין הבעייתיות שבדמותה לקהל הביקורתי והמודע יותר של ימינו. אה, ולהעלות את המכירות של בובות קן: פח שאפילו אני נפלתי בו כשהבנתי שיש סיכוי לרכוש גרסה מיניאטורית של מעיל הפרווה עם בטנת הסוסים של ראיין גוסלינג.
וזה מביא אותנו לחדשות הטובות: ראיין גוסלינג. במקרה שלו, אין שום אבל. הוא לא מפספס אף הזדמנות להיות הדבר הכי מצחיק בסרט, וקו העלילה שלו הוא המעניין ביותר והיחיד שממוצה עד תומו בלי לסבול מחיפזון ודלות. למעשה - אולי יצירת המופת שהובטחה לנו הייתה קמה לתחייה אם התסריט היה מתמקד בו, במקום לנסות לדחוס קו עלילה ראשי נוסף לצדו. דיבורי האוסקר אומנם קצת מופרכים, אבל בתוך סרט מאוד אמריקאי, סכריני וחמוד-אך-לא-הרבה-יותר-מזה, גוסלינג הוא תענוג. אין תלונות.