לייצר סרט על קורות חייו של בעל מוגבלות זה טריקי לאללה, ומי שמחליט לעשות את זה הולך על גבול דקיק ביותר על סף הקינסול. אבל בשנת 2016 גאווין אוקונור וביל דובוק הביאו בוננזה מפתיעה (ביקורתית וקופתית) עם "רואה החשבון", מן מותחן פשע דרמטי ולא מתאמץ, שתובל בקמצוץ של אקשן וקונפליקטים פנימיים של הגיבור שלו. הסרט הכיר לצופים את כריסטיאן וולף (בגילומו של בן אפלק), רואה חשבון ממושקף, גאון מתמטי, אסיר נמלט ולוחם מיומן וקטלני.
האקס פקטור של הסרט היה העובדה שוולף הוא בעצם אוטיסט בתפקוד גבוה, שנאלץ להתמודד עם הדרעק של החיים בדרכים אלימות ולא חוקיות. היה גם ניסיון לתאר מערכת יחסים בעייתית עם אחיו ברקסטון (ג'ון ברנת'ל) אבל הקו הזה לא פותח למשהו ששווה להרחיב עליו. בסרט כיכבו גם ג'יי קיי סימונס וסינתיה אדאי רובינסון בתור שני סוכני משרד האוצר שניסו להתחקות אחרי וולף ולעצור אותו מלטפל בספרי החשבונות של מאפיונרים ברחבי העולם.
שמונה שנים מאוחר יותר, אוקונור ודובוק חוזרים למסך הגדול עם כל הפמליה: אפלק, ברנת'ל, סימונס, אדאי רובינסון, ועוד כמה פרצופים חדשים ל"רואה החשבון 2", שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל ומפתיע באיכותו יותר מקודמו. ובכל זאת - הוא לא מושלם.
בעלילת "רואה החשבון 2" אנחנו פוגשים את כריסטיאן וולף (אפלק) מבוגר יותר בשמונה שנים אבל עדיין מתמודד עם החיים כמו ילד. הוא מתבודד בקרוואן שלו ומחפש את שאהבה נפשו, אבל האישיות המורכבת שלו מונעת ממנו למצוא את האישה המתאימה. במקביל, ריי קינג (סימונס), הסוכן שרדף אחרי וולף וכבר פרש, מנסה לאתר משפחת מהגרים ממקסיקו אבל נרצח על ידי אלמונים. הרצח שלו מניע את העלילה וגם את הסוכנת מדינה (רובינסון) להיעזר ביכולותיו של וולף כדי לאתר את הרוצחים. הסיפור מקבל תפנית מפתיעה ומרעננת כשוולף נאלץ להיעזר באחיו ברקסטון (ברנטל), ויחד עם הסוכנת מדינה הם חושפים רשת גדולה של סחר בנשים.
הגדולה של "רואה החשבון" גרסת 2016 הייתה ההופעה הטובה של בן אפלק. השחקן, שנתפס ברוב המקרים כחד ממדי, הצליח לגלם גבר אוטיסט באופן חסר יומרות ונטול סטריאוטיפים נלעגים ומגוחכים. ואיכשהו, עם איזשהו מוג'ו מסתורי, אפלק מתעלה על עצמו ומשדרג את ההופעה שלו בכמה דרגות נכבדות. הפעם דמותו של וולף, בעזרתם האדיבה של התסריט והמשחק של אפלק, מתפתחת באופן מספק ושלם ומקבלת נפח משמעותי. המורכבות האישיותית והמתוסבכת שלו אולי לא מקבלת התייחסות מעמיקה מדי סטייל דרמה פסיכולוגית כבדה, אבל בגבולות הז'אנר שלו, "רואה החשבון 2" מעמיד במרכז אנשים עם מוגבלויות שונות ועושה איתם חסד מופלא וראוי. וזו עוד הוכחה שכתיבה מוקפדת מייצרת דמויות טובות וסיפור טוב.
הכתיבה הטובה של דובוק מפנקת את הצופים גם עם העמקת מערכת היחסים של שני האחים. ולכאן נכנסת הכימיה המופלאה של ג'ון ברנטל ובן אפלק. ובכן, מסתבר שזה הצמד שלא ידענו שאנחנו צריכים, כי אוקונור ודובוק שיחקו אותה. הם לקחו את מה שהיה חסר כל כך בסרט הראשון ופיתחו את זה לסיפור שהיה יכול לעבוד מצוין בפני עצמו, בלי כל הרעש מסביב. ו"רואה החשבון 2" מתבסס ארוכות על הכימיה הזו ועל הפירוק וההרכבה מחדש של מערכת היחסים הסבוכה של האחים, שמגיעה לשיאה בסצנת הבר המצוינת.
אבל הסרט הזה היה קרוב כל כך להיות מצוין ומעוטר בהרבה יותר כוכבים. כי יש לו תמהיל טוב והכל בו כמעט נכון ובכל זאת, יש לו כמה חוליות חלשות בשרשרת. סינתיה אדאי רובינסון טובה למדי אבל לא באמת מקדמת את העלילה, שהייתה יכול לעבוד מצוין גם בלעדיה. הנוכחות הבלתי מטופלת של הסוכנת מדינה מייצרת כמה רגעים סתמיים, שגם מאריכים את הסרט באופן לא מחייב בעליל. זה נסבל יחסית ובכל זאת היה כאן מקום לדיאטה קלה במספר הדקות, שהייתה מונעת פיזור עלילתי ואיבוד כיוון לקראת הסוף.
"רואה החשבון 2" הוא סרט סבבה שסוגר את השסתום על את עונת הביניים הצחיחה שבין האוסקרים לשוברי הקופות של הקיץ (היי טום קרוז!). אבל דווקא איפה שסרטים אחרים נופלים ונשכחים בתהום הנשייה הקולנועית, יש לו סיכוי לא רע להיחקק בזיכרון. ומה שיכול לעזור לו להגיע לשם הוא הסרט השלישי, שהדיבור עליו הפך לאחרונה לרציני יותר. בשורה התחתונה מדובר במותחן מסוגנן ומספק עם מעט אקשן מהסוג הישן, וברומנס משפחתי שגברים יתחברו אליו בקלות. כל השאר - כנראה שפחות. ואם לא לוקחים אותו יותר מדי ברצינות, אפשר ליהנות ממנו לגמרי.