"באטמן" היה אמור להיות האירוע הקולנועי הראשון של השנה, "ג'קאס לנצח" היה הפתעה מענגת, "מוות על הנילוס" היה גרסת תעלומת-הרצח של "מאמא מיה" - ובכל זאת, דווקא סרט של נטפליקס הצליח להשתחל לראש הרשימה המכובדת ולהפוך להיות אחד הסרטים הכי כיפיים שיצאו עד עכשיו ב-2022, וזה לא מובן מאליו. "פרויקט אדם" עומד לצד כל שאר הסרטים ההוליוודיים הגדולים של הרבע הראשון לשנה בגאווה, וזה לא עניין של מה בכך: הפקתו החלה ב-2012 ומאז התדרדרה למה שנקרא "גיהינום הפקתי" – כשתסריט עובר מיד ליד עד שהסבירות שנראה אותו הופך לסרט טוב באמת הולכת ויורדת. בגלל זה כל כך משמח לגלות שסרט המדע הבדיוני המקורי הזה מזכיר איך הנוסחה ההוליוודית עובדת טוב כשהיא מבוצעת במספיק אנרגיה, שנינות וחן.
מדובר בסיפור מסע בזמן. אדם, בן 42 (ראיין ריינולדס), הוא טייס חלל מצחיקול עם פה גדול שבורח מאיזשהן רשויות שרודפות אחריו. השנה היא 2050, והטכנולוגיה הקיימת הביאה לכך שטיסות לא קורות רק בחלל אלא גם בזמן – ולא מדובר, כנראה, בדבר טוב במיוחד. מיד לאחר מכן אנחנו פוגשים את אדם, בן 12 (ווקר סקובל), בחור רזה ומצחיקול עם פה גדול שבורח מבריונים שרודפים אחריו. השנה היא 2022, אבא שלו הרגע נפטר, והוא חושש שלעד יישאר נמוך, רזה ואסתמטי.
ולכן, יש משהו מאוד מעודד כשהוא מגלה שאדם, בן 42, הוא העתיד שמחכה לו. אולי עכשיו בריונים רודפים אחריו ואף בת לא יורקת לכיוון שלו, אבל הוא אוטוטו יהפוך לראיין ריינולדס, ויש בזה נחמה. לא שיש לאדם הצעיר ואדם המבוגר הרבה זמן לנחם אחד את השני: אדם המבוגר חייב למצוא את אשתו, שנעלמה בנסיבות מחשידות, ולהשמיד את טכנולוגיית המסע בזמן שהרסה את העתיד, בשעה שאחריו דולקת מנכ"לית אחת שנתנה לכוח ולכסף לעלות לה לראש. יכולים לעזור לו בדיוק שני אנשים: הגרסה הצעירה של עצמו, ואביו המנוח, שמחכה לו בעבר הלא-עד-כדי-כך רחוק.
מהתיאור הזה אפשר לחשוב שאנחנו ב"בחזרה לעתיד" פינת "שליחות קטלנית", וזו לא בהכרח טעות. הסרט בפירוש מזכיר את כל סרטי המסע-בזמן הכיפיים שגדלנו עליהם בשנות השמונים-תשעים, כולל האקשן המסחרר והצ'יזיות המובנית, אבל הוא מצטיין בעיקר בתור דרמה משפחתית. כזאת שמקדמת את העלילה ואת פיתוח הדמויות דרך האקשן המסחרר, ומרוויחה את הקליימקס המגה-קיטשי שלה ביושר.
ראשית, בזכות צוות השחקנים. "פרויקט אדם" מלא בכוכבי ענק, ובכאלה שאולי לא כוכבי ענק אבל הופיעו בכמה וכמה סרטים של מיליארדי דולרים. וראוי להתחיל דווקא בבחור הכי פחות מוכר: ווקר סקובל, בחור מגה-צעיר שמגלם את אדם החד והפטפטן כמו מקצוען מנוסה (וזה התפקיד הראשון שלו אי פעם!), ומעורר אופטימיות לקראת הקריירה העתידית שלו. יש לו תזמון קומי מעולה, הוא קולע בול לסצנות האמוציונליות יותר ויש לו כימיה מופלאה עם ראיין ריינולדס.
ואגב ריינולדס. כשכוכב הוליוודי נראה כמוהו לפעמים נדמה שאין צורך שיתאמץ ואשכרה יגיש תצוגות משחק טובות. וזה לא שריינולדס עושה שייקספיר לאחרונה, אבל העובדה שהוא לפחות מנסה להצחיק לא מובנת מאליה בכלל בעידן שבו יותר מדי כוכבים מצופים להיות יפים ולשתוק. ריינולדס קולע בול להומור האמריקאי הכיפי של "פרויקט אדם", והופך את מעשיית האקשן הזאת לקומדיה מהנה במיוחד על גבר מבוגר שיורד על הגרסה הצעירה שלו במשך שעה רצופה. ובסצנה אחת שלו עם ג'ניפר גארנר הוא מצליח לרגש נורא.
מוזר להודות, אבל גארנר ("זהות בדויה", "פתאום שלושים") היא הליהוק המושלם לתפקיד אמא של ראיין ריינולדס שנוסע בזמן. למרות הקרבה הגילאית שלהם, גארנר התפרסמה בגיל צעיר יותר ושייכת לדור הכוכבים שלפניו, והנוכחות הנעימה, המצחיקה והאלגנטית שלה רק משדרגת את הסרט בעוד כמה רמות. העובדה שהיא מגלמת את אשתו של מארק רפאלו, ששיחק לצידה ב"פתאום שלושים", ריגשה מאוד את האינטרנט, ובצדק. החוליה החלשה היא קתרין קינר ("בתול בן 40") בתפקיד הנבלית הגדולה. היא שחקנית נהדרת, אבל מפספסת תפקיד שיכול היה להיות תענוג אמיתי.
אבל לא רק השחקנים הופכים את "פרויקט אדם" לבילוי מגה-מהנה מול הנטפליקס, אלא גם התסריט המוצלח. נדיר לראות סרט שהתסריט שלו נע ונד בין ארבעה כותבים שונים במשך עשור ועדיין עובד כמו שצריך כשסוף סוף מביימים אותו, ובגלל זה כל כך משמח לראות כמה הסרט הזה יעיל וקולח. "פרויקט אדם" עובד כמו מכונה הוליוודית משומנת היטב, ובכל זאת, הדמויות שלו כתובות כמו יצורים אנושיים אמיתיים, עם פחדים, רצונות, פגמים, מעלות ובדיחות פרטיות משלהם.
מי שציני מדי בשביל לקנות את מה שהוליווד מוכרת לנו כבר כמה עשורים יודע שכדאי להתרחק מ"פרויקט אדם". כל מי שלא נופל להגדרה הזאת, ובכל זאת מתקשה עם כמויות של קיטש: רובו של הלהיט בנטפליקס לגמרי ייעשה את העבודה, מלבד עשר הדקות האחרונות שלו - כי בגזרת הסכריניות, הסרט הזה באמת דורך על הגז קצת יותר מדי לקראת הסוף. ומי שפה בשביל הכיף: בואו. "פרויקט אדם" הוא מסוג הסרטים שלא ראינו מהם מספיק מאז שלמדנו לומר "סליחה, מסכה".
ועוד הערה קטנה: בחייאת, נטפליקס, לסרטים כאלה מגיע לעלות לקולנוע. האקשן הזה עובד טוב מדי בשביל שנצטרך לראות אותו בטלוויזיה הביתית שלנו.