לפני שבע שנים החיים של אהרון קשלס ונבות פפושדו השתנו לבלי היכר. סרטם "מי מפחד מהזאב הרע" עלה לאקרנים, זכה לביקורות נלהבות והיה להצלחה מסחררת בקופות - ואם זה לא מספיק, קוונטין טרנטינו גם הכריז עליו כסרט השנה שלו. ההצלחה הביאה איתה גם הצעות מהוליווד, כמה שנים של עבודה משותפת בחו"ל ופרידה מקצועית שאף אחד מהם לא שש להרחיב עליה. תוצאת הפרידה הזאת היא שפפושדו ביים את "מילקשייק אבק שריפה" המוצלח, וכעת, כמה חודשים אחר כך, מגיע לארץ "דרומית לגן עדן", סרטו הראשון של קשלס מאז אותה הצלחה כבירה.
עלילת הסרט, אותו כתב קשלס יחד עם פפושדו וקאי מארק, עוקבת אחר ג'ימי (ג'ייסון סודייקיס, טד לאסו בשבילכם), אסיר שנכלא על שוד מזוין, ומקבל שחרור מוקדם אחרי 12 שנים. עם שחרורו, הוא נשבע לתת לאנני (אוונג'לין לילי, "אנטמן והצרעה", טרילוגיית "ההוביט", "אבודים"), ארוסתו שחיכתה לו לאורך השנים וחולה בסרטן ריאות סופני, את השנה האחרונה היפה בחייה. כצפוי, הדברים מסתבכים.
יש ב"דרומית לגן עדן" המון איכויות - אבל בסוף, הוא לפני ואחרי הכל סיפור אהבה גדול. הליהוק של סודייקיס לתפקיד שהוא לא בדיוק בטייפקאסט הקבוע שלו מוכיח את עצמו כמוצלח מאוד: גם ברגעים האלימים ומלאי האקשן, אבל בעיקר ברגעים העדינים שלו עם לילי, נוצרת כאן דמות מהפנטת שקשה שלא להתאהב בה, ומספקת את אחת ההופעות הטובות בקריירה שלו.
קשלס התוודה כי הסרט נולד מסיפור האהבה שלו ושל אשתו, לילך. במהלך הקרנת הסרט הוא סיפר כי הם התחתנו בגיל מאוחר יחסית, ויצאו יחד לירח דבש של חצי שנה – בו רצו להשלים את כל הסרטים והחוויות שלא עשו יחד כשהיו צעירים. החרטה האישית של קשלס הופכת בסרט לחרטה של ג'ימי, על כך שהחמיץ 12 שנים עם אהובתו ועל כך שאין לו יותר מדי זמן להשלים איתה. החרטה הזו נוכחת לכל אורך הסרט, ולמעשה מניעה את המהלכים שלו. הוא עושה לא מעט טעויות בסרט – חלקן טעויות קשות, ולעיתים הוא גם מבצע מעשים בלתי נסבלים. אבל ההופעה המדויקת של סודיקייס, אדם שקשה להישאר אדיש לקסם האישי שלו, ובעיקר למניע הטהור של הדמות שלו – האהבה לאנני – גורמים לנו להזדהות איתו ולסלוח לו גם עליהם.
סוף צפוי זה לא תמיד דבר רע
סרטיו של קשלס נפתחים תמיד בתוך מוסכמות הסוגה הקולנועית, על גבול הקלישאה של הז'אנרים בהם הם פועלים. זה לא שונה גם כאן. הפתיחה כוללת את כל מה שאתם כבר מכירים מסרטי אסירים משוחררים: גיבור שמנסה לחזור למוטב אך מוצא את עצמו מהר מאוד נמשך בכוח חזרה לעולם הפשע. הגדוּלה של קשלס היא היכולת לשבור את המוסכמות של הז'אנר ולקחת את הצופה למסע קולנועי מסחרר, מפתיע ומעל הכל – כזה שכתוב לעילא ולעילא.
השליטה המוחלטת במבע הקולנועי וההיכרות העמוקה של קשלס עם ההיסטוריה של הקולנוע מאפשרים לו ליצור סרט שמבחינה קולנועית מצליח לשלב ז'אנרים שלא אמורים להתערבב – מעין דרמה רומנטית שמשתלבת עם מותחן פשע, ועדיין מצליחה לשכנע. מבלי לספיילר, אציין את ההופעה המעולה של מייק קולטר ("לוק קייג'") שנכנס לסרט כדמות שטחית למדי אבל מהר מאוד הופך לדמות המעניינת והמרתקת ביותר בסרט, כזו שמצליחה לגרום להזדהות איתה כמעט באופן מלא, למרות כמה רגעים אכזריים שלה.
בפן הפחות חיובי, חלק מסצנות האקשן מעט מוגזמות ביחס לטון הכללי של הסרט. בשיחות עם אנשים אחרי ההקרנה אחת ההערות הכי נפוצות ששמעתי הייתה שהסוף שלו צפוי, וזה נכון – אכן אפשר לדעת בדיוק מה התוצאה הסופית של הסרט הזה (אם כי הדרך אליו כן מפתיעה). והאמת? לי זה לא הפריע אפילו טיפה. להפך, זה רק גרם לי להזדהות יותר עם תחושת החרטה של טומי על השנים שהוא הפסיד לצד האהבה שלו. כי בסופו של יום, זה סרט על האהבה - וקשלס, בכישרון רב, מצליח להעביר אהבה בצורתה הטהורה, היפה והמוחלטת ביותר שיש.