שניהם תקופתיים, שניהם מבוססי מציאות ובשניהם מככבות שלוש נשים, אבל קשה לחשוב על שתי חוויות צפייה שונות יותר מחוויית הצפייה הכפולה ב"מאחורי המספרים" ו"נשות המאה ה-20". הראשון דידקטי ופלקטי, אבל לפחות מתגמל כמו יצירה הוליוודית סבירה; השני מרומז ונבון, אבל מתקשה להכניס הילוך ולפתח קצב. בשורה התחתונה זה יוצא הבדל של חצי כוכב בציון, אבל במהות זה כל ההבדל בין סרט שמעליב את האינטליגנציה של הצופה ואחד שמחמיא לה.

"נשות המאה ה-20" של מייק מילס הוא בבסיסו סיפור על משפחה חד-הורית: דורות'יאה פילד (אנט בנינג) מגדלת לבדה את בנה ג'יימי (לוקאס ג'ייד זאנמן). זה הלך די בסדר עד עכשיו, אבל היא כבר בת 50 פלוס והוא טינאייג'ר והשנה היא 1979. "גברים כבר לא יודעים איך להיות גברים", מסכמת דורות'יאה את רוח הזמן ומגיעה למסקנה שהיא זקוקה לעזרה ממישהו שיבין טוב יותר את העולם שג'יימי חי בתוכו. "אמא שלי היא מתקופת השפל הגדול", אומר ג'יימי עצמו כדי להמחיש את עומק פער הדורות מהצד שלו.

הבחירה המתבקשת עבור ג'יימי היא דמות אב, אבל דורות'יאה לא פונה לגבר האחד שנוכח בחייהם, הנדימן שתמיד נמצא בסביבה (בילי קרודופ), אלא לשתי נשים צעירות: הצלמת אבי (גרטה גרוויג), ששוכרת חדר בבית המשפחה, והשכנה ג'ולי (אל פנינג), שנמלטת לפעמים לחדרו של ג'יימי כשנמאס לה מההורים.

בתוך בית המשפחה נוצרת מיני-קומונה שמזכירה את "העולם על פי גארפ". אני תוהה אם השם דורות'יאה פילד הוא מחווה לג'ני פילדס, אמו החד-הורית של גארפ. אבל מחווה או מקריות, מילס כתב דמות שלגמרי מהדהדת את הספר של ג'ון אירווינג ואת הסרט שמבוסס עליו. גם פילד וגם פילדס הן נשים חזקות, עצמאיות ופמיניסטיות מתוקף מציאות חייהן ולא מתוקפה של אג'נדה; הן גם לא מסתדרות מי יודע מה עם האג'נדה עצמה, בוודאי לא עם הביטויים היותר קולניים/פשטניים שלה. נדמה לי ששתיהן היו מגחכות מול "מאחורי המספרים".

העולם על פי פילד

אני מתעכב על דורות'יאה פילד מפני שהיא הגיבורה החד-משמעית של הסרט הזה. זו דמות אדירה, פשוט אדירה, ואנט בנינג ממצה כל מיליגרם מהתכונות שכתב לה מילס: חוש הומור, מודעות עצמית, תושייה, צער. מאז "אמריקן ביוטי" לא ראיתי את בנינג מביאה למסך את כל מה שיש בה, והתפקיד הנפלא הזה רק ממחיש כמה מעט ראינו ממנה. הרי בגיל 58 היא הייתה צריכה להיות במעמד שגיסתה שירלי מקליין הייתה בו לפני 30 שנה, הבחירה הראשונה לדמויות של נשים בוגרות מהסוג שאמא שלי מכנה "עם פלפל". נבצר מבינתי איך היא אפילו לא מועמדת השנה לאוסקר.

הבעיה של "נשות המאה ה-20" היא שהמרכיבים האחרים בו לא מתעלים לרמות הכתיבה והביצוע של הדמות המטריארכלית הזאת. זאנמן הצעיר הוא שחקן מעניין (ולא מעצבן, שזה הישג אדיר בגיל של פלומת השפם הראשונה), אבל הדמות שלו אינה שונה במהותה מאלף מתבגרים אחרים שראינו; אבי מסקרנת, בעיקר אחרי שאנחנו מתוודעים לבעיות האישיות שלה אבל נראה שהדמות שלה תקועה בניוטרל; השכנה ג'ולי היא החוליה החלשה ביותר, בת נוער קולנועית כמעט גנרית שפנינג לא עוזרת לה להתרומם (אבל עוד לא ראיתי את פנינג טובה בשום דבר, אז קשה לי להחליט אם הבעיה היא אצלה או אצלי).

"נשות המאה ה-20" הוא הרהור, לא סיפור. זה מתבטא בקטעי הקריינות השונים (כל הדמויות המרכזיות זוכות לפחות לכמה שניות של מיקרופון), בציטוטים מהתקופה שמילס משבץ לאורך הסרט, ואולי יותר מכל בנאום ישן ונהדר של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר – פחות "מצב האומה" ויותר "מצב האדם". מטבעו של הרהור בן 119 דקות, בוודאי בהינתן הבעיות שהזכרתי, לא פלא שקצב – במובן של מומנטום, זה לא שהוא איטי במיוחד - אינו הצד החזק של הסרט הזה.

מתוך
לא טובה כרגיל|צילום: יחסי ציבור

מאחורי הסיפורים

ובכל זאת, "נשות המאה ה-20" הוא חוויה מתקנת ל"מאחורי המספרים" – בראש ובראשונה מפני שמילס לא מרגיש צורך לצעוק לנו באוזן את מה שאנחנו מבינים לבד. זה בלט כבר ב"בגינרס" המצוין, שבו הראה לנו מילס גבר שיוצא מהארון בגיל שבו גברים אחרים נכנסים לארונות קבורה. במקום לקשקש לנו על האומץ שלו לעשות את זה, הוא הראה לנו אותו עושה את זה והשאיר לנו להבין לבד את המשמעויות. כתבתי כאן ש"מאחורי המספרים" הוא סרט נטול חוכמת סאבטקסט, סרט שחושב שלא נבין את הקשיים של נשים שחורות אם הגיבורות לא יגידו לנו בעצמן שקשה להן להיות נשים שחורות; מילס, לצורך העניין, אפילו לא מסביר לנו למה הוא קרא לסרט שלו "נשות המאה ה-20". אני חושב שזה מפני שהבעיות והפתרונות של שלוש הנשים המדוברות הם תוצר מובהק של תקופתם, דגשים וקשיים מגדריים שלא היו יכולים להתקיים מוקדם יותר בהיסטוריה, ורבים מהם - גם לא מאוחר יותר. אולי אני טועה ומילס התכוון למשהו אחר לגמרי, אבל זה כל היופי בסרט שלא צועק.

בערך בסוף השליש הראשון של "נשות המאה ה-20"  הגעתי למסקנה שהוא חייב להיות על בסיס אוטוביוגרפי, כי רק אנשים שכותבים על החיים של עצמם נוטים להחלטות לא מנומקות כמו דמות שלא מתפתחת בכלל או דמות שאתה לא ממש מבין מה היא עושה שם מלכתחילה (של קרודופ. בעצם גם קצת של פנינג). החלטות שנובעות יותר מ"ככה זה היה בחיים האמיתיים" ופחות מההיגיון הפנימי של התסריט. אחר כך קראתי שמילס אכן כתב את התסריט בהשראת אמו ונשים אחרות ש"היו אחראיות לעיצוב שלי כגבר לבן סטרייט". אני לוקח מזה מחשבה מבעיתה אחת: אם האמא האמיתית של מייק מילס חשבה עוד ב-1979 שגברים כבר לא יודעים להיות גברים, מה היא הייתה אומרת עכשיו?

 

זה כמו בסרט ההוא

 אז איך נער לומד להיות גבר כשהמודל המיידי היחיד שלו הוא אימא שלו? גם לבמאים-תסריטאים נאט פקסון וג'ים ראש, זוכי האוסקר על כתיבת "היורשים" של אלכסנדר פיין, יש תשובה טובה.

 "העולם על פי דנקן" (במקור "The Way Way Back") זכה פה ב-2013 להפצה קולנועית חטופה, הולמת למשך הזמן שהושקע בבחירת שמו העברי. אבל זה סרט טוב בהרבה מאיך שהוא נשמע: דנקן (ליאם ג'יימס) הוא נער בן 14 שנאלץ להיגרר עם אמו (טוני קולט) ובן הזוג הבלתי נסבל שלה (סטיב קארל) לחופשת קיץ. דנקן מוצא מפלט מהתא המשפחתי הישן-חדש הזה בפארק מים מעפן שנמצא בקרבת מקום, שם הוא חובר למנהל דמיקולו שנראה על פניו כמו דושבג מושלם (סם רוקוול), אבל עם הזמן מתברר שדווקא הוא האדם הנכון בזמן הנכון בחייו של הנער.

 

 "דנקן" הוא סרט מהורהר פחות וקומי יותר מ"נשות המאה ה-20", והוא מאוד ראוי לצפייה - בגלל ההומור החד, בגלל ההופעה של רוקוול ובגלל ההוכחה שעדיין אפשר לחדש משהו בטריטוריה של סרט ההתבגרות האמריקאי.