ייתכן שהדבר הכי טוב ב"השכן שלי אדולף", שעלה בסוף השבוע (חמישי) לאקרנים, הוא השם שלו. זה לא עניין של מה בכך, שכן אין אמצעי מכירות בסיסי יותר עבור סרט מאשר השם. דמיינו את הסרט מציג את עצמו בפניכם: "אתם מכירים אדולף? הרי אדולף יש רק אחד - אוקיי, גם יש את אייכמן, אבל בואו נדבר על האדולף שהוא גם היטלר. אני עומד לספר לכם על השכן שלו. אתם סקרנים, נכון?".
ומה יענה הצופה החכם? "בטח שאני סקרן! מה קרה שם? נשמע כמו משהו שיכול ללכת להמון כיוונים מעניינים". אבל ישנה בעיה אחת: אם אותו צופה יחליט בסופו של דבר להיכנס ל"השכן שלי אדולף", הוא יגלה שהסרט לא בחר באף אחד מהכיוונים האלה - והכיוונים שהוא כן בחר ללכת אליהם משעממים נורא.
עברו שלושה עשורים מאז שמשפחתו של מארק פולסקי היהודי נספתה בשואה, והוא חי בגפו בבית מוזנח בפאתי עיר קולומביאנית נידחת. הוא חי חיי אנטיפתיות לצד שיח הוורדים השחורים שהוא מטפח בקנאות ובאדיקות, עד שיום אחד עובר לגור בבית הסמוך לו גבר זר, עשיר ותימהוני.
בהיתקלות אחת לא סימפטית בשכן הנרגן והטרי שלו, פולסקי מביט בעיניו ומחליט שמדובר בלא פחות מאדולף היטלר בכבודו ובעצמו. מאותו רגע, מארק באובססיה להוכיח שהאיש שחי לידו הוא הצורר הגדול. השגרירות הישראלית מתייחסת אליו כאל ניצול תמוה, והוא יודע שאם ייתפס במאמציו להוכיח ששכנו הוא אכן מנהיג הרייך השלישי - הוא יסתבך עם הנבל האיום ביותר בהיסטוריה המודרנית. אם יגלה ששגה, יבין שהוא אכן פשוט פרנואיד מוכה טראומה שצריך לחיות עם הכאב.
כבר שנים שאנחנו שואלים את עצמנו "מה היה קורה אם היטלר...". מה אם הנאצים היו משתפים פעולה עם האמריקאים מההתחלה ("הקנוניה נגד אמריקה")? מה אם הנאצים היו מנצחים ("האיש במצודה הרמה")? מה אם הם היו מפסידים, אבל בקטע אחר לגמרי ("ממזרים חסרי כבוד")? מה אם הם היו מפסידים אבל תא רדום שלהם היה מנסה להקים צבא שכפולים של היטלר ("הנערים מברזיל")? ואיך נראתה ארגנטינה בזמן שהסתובבו בה מלא פושעים נגד האנושות ("הרופא הטוב").
כל אלה כיוונים יפהפיים, בחלק מהמקרים היצירות היו לזכורות יותר ובחלקן פחות, אבל באף אחת מהן התוצאה לא הייתה מביכה. כאן זה פשוט משעמם: מארק אינה דמות מעניינת, ומלאכת הבילוש שלו אחרי השכן האקסצנטרי שלו אינה עשויה בצורה מסקרנת וגם כשהפתרון מגיע - הוא חלבי להכעיס. אין פה חידוש לגבי דמותו האניגמטית והכל-נוכחת של היטלר ואין עיסוק מעניין בשאלת הטראומה של ניצול השואה הערירי. יש פה דרמת מתח קומית שאינה מרגשת, מותחת או מצחיקה - לא משנה כמה פעמים נראה את המספר על היד של מארק, כמה הוא יסתכן מול השכן האולי-צורר שלו וכמה פעמים נראה אותו מבצע את צרכיו מול המצלמה (והיו לפחות שלוש פעמים כאלה).
הבעיה של "השכן שלי אדולף" בסיסית בהרבה - הסרט פשוט לא אמין. לא בגלל שמדובר בהיסטוריה אלטרנטיבית, שזה כשלעצמו מגניב, אלא בעובדה שהכל מלאכותי מזויף ונטול איזשהו מאמץ לשדר ריאליזם קולנועי בסיסי. התוצאה היא שאי אפשר להאמין לרגע אחד שמדובר בסרט רציני ולא בדרמה טלוויזיונית מ-2003 שמשודרת בעיכוב של 20 שנה. גם אם הבניינים והתלבושות עוצבו בהתאם, הבימוי נטול ההשראה, העיצוב רע (הוורדים השחורים שהיו כל כך חשובים לגיבור נראו כמשהו שעשוי מבד כל הסרט) והניצבים ושחקני המשנה מתנהלים כשחקנים שיעשו עבודה מאוד טובה בחוג תיאטרון קהילתי - אבל לא בסרט רציני. דמותה של קצינת המודיעין הישראלית שפולסקי פונה אליה מבוימת ומשוחקת בצורה כל כך עצית שקצת קשה להאמין שהסרט הזה הוא למעשה הפקה ישראלית שנעשתה על ידי ישראלים שמדברים בעברית ויודעים איך היא נשמעת.
למרות הבעיות הרבות, אסור להתעלם משתי נקודות האור העיקריות של הסרט הזה: כוכביו. מצד אחד, דיוויד היימן הבריטי ("הנער בפיג'מת הפסים") בתפקיד פולסקי הניצול מוכה הטראומה, ומצד שני, אודו קיר ("לשבור את הגלים", "שירת הברבור") בתפקיד השכן שאולי ואולי לא אחראי למלחמה הנוראית ביותר בכל הזמנים. להיימן פרצוף מחורץ ואקספרסיבי שעובד מצוין כשהמצלמה עומדת מולו ונותנת לו פשוט להגיב, להרגיש ולהביט זה עובד פחות טוב כשהיימן נדרש לדבר באנגלית רצוצה ועילגת, והבעיה היא שרוב הסרט זה בדיוק מה שהיימן עושה. והוא לא היחיד - רוב הזמן, רוב הדמויות בסרט מדברות כך. זה מרגיש כמו "בוראט", רק לא מצחיק. זה צורם, מעיק ומונע מפולסקי להיות דמות אמינה ולרגש באמת.
הבעיה עם קיר חמורה בהרבה: קיר הגרמני הוא שחקן אופי ותיק שעשה לא מעט הוליווד, אבל רוב הסרט הוא מסתובב כשלפניו משקפי שמש וזקן מגוחך. הנוכחות האינטנסיבית של קיר לא עוברת את המכשולים האלה, וכששני השחקנים הנהדרים האלה עובדים האחד מול השני, הניצוצות לא ניתזים, בין השאר בגלל שהסרט לא מאפשר להם לנסות אפילו - וריבונו של עולם, אם נוכל לשחרר ממשחק השחמט כמטאפורה לדינימיקת יריבים כולנו רק נרוויח, גם היוצרים וגם הקהל.
אין סיבה להתרגש מ"השכן שלי אדולף"; מדובר בעוד סרט גרוע שאפשר לחיות גם בלעדיו. מי שהשואה עבורו היא פרה קדושה אולי אף יצליח להתעצבן מהמסר החומל והלא-קוהרנטי שעולה ממנו, אבל מי שקולנוע הוא הפרה הקדושה עבורו פשוט יתעצבן לראות סרט שבפירוש הושקע בו זמן וכסף, ועדיין נראה כמו תרגיל לא טוב במיוחד בלימודי קולנוע.