בהתחלה כעסתי שהסרט החדש של ג'יי לו שעלה בסוף השבוע בנטפליקס, "האימא" ("The Mother"), קיבל את השם הזה. קודם כל כי זה גנרי להחריד וזה מרגיש שראינו שמונה מאות סרטים כאלה כבר, אבל יתרה מכך - כי זה שם עם ניחוח שוביניסטי עדין, כזה שמצמצם את כל ההוויה של אישה להיותה אמא.
חוץ מזה, הוא שם מאכזב גם כי הוא גרם לי לפתח תקוות שווא. תודו, כשאומרים לכם "סרט נטפליקס בכיכובה של ג'ניפר לופז בשם 'האימא'" אתם מדמיינים קומדיה רומנטית על זוגיות סבב ב', או לפחות דרמה משפחתית סוחטת דמעות. ובכן, לא ולא. "האימא" הוא סרט אקשן פר-אקסלנס, במלוא מובן המילה, לחלוטין ומעבר לכל ספק. וכשאני חושבת על זה שוב, "האימא" הוא דווקא שם שמתאים לו בול; כמו השם שלו, מדובר בסרט גנרי בתכלית שמצמצם את כל הווייתה של הגיבורה לכך שהיא אמא.
האמא, כאמור, היא ג'ניפר לופז. אין לה שם, רק "האימא". היא הייתה בעברה לוחמת בשירות הצבא האמריקאי, שהסתבכה עם שניים מהאנשים הכי מסוכנים בסביבה, וגם ניהלה עם שניהם מערכות יחסים רומנטיות. אחרי שגילתה תוכנית סודית של השניים, היא החליטה לפוצץ את העסק ולחשוף את הפרטים בפני ה-FBI. כשאנחנו פוגשים אותה היא במנוסה מאותם אנשים מסוכנים, ובהיריון מתקדם. מאוד.
ברור לגמרי שאף אחד מהם לא יעזוב אותה לנפשה כדי לגדל את הילדה, ועל כן סוכני הבולשת האמריקאית משכנעים את ג'יי לו שהאפשרות היחידה מבחינתה היא לוותר עליה ולמסור אותה לאימוץ. בכאב לב עצום היא עושה זאת, ומקבלת בתמורה הבטחה לכך שתעודכן ברגע שהבת תימצא בסכנה. 12 שנים לאחר מכן היא מקבלת את ההודעה המדוברת, ויוצאת להציל את בתה הביולוגית. משם, אתם יכולים להניח, העניינים מסתבכים. אקשן, פיצוצים, רובים וסכינים, דם ואש ותמרות עשן, בומים ורציחות וגם כמה דמעות פה ושם מעטרים את המסך.
ברמת המשחק, ג'יי לו עושה עבודה לא רעה. היא קרה ומונוטונית, בדיוק כמו שהדמות אמורה להיות, ואפשר לראות שתפקיד של גיבורת סרטי אקשן יושב עליה נהדר. גם הבת, בכיכובה של לוסי פאז בת ה-14, לא רעה, ואידי פאלקו (לנצח כרמלה סופרנו) מגיעה להופעת אורח משמחת. את המאהבים לשעבר/נבלים בהווה מגלמים גאל גרסיה ברנאל ("ואת אמא שלך גם", "קוקו") וג'וזף פיינס ("סיפורה של שפחה"), וכנראה שגילום רוצחים קרי-דם זה עניין שעובר במשפחה, כי אחיו הוא רייף פיינס, הלוא הוא לורד וולדמורט בכבודו ובעצמו. הבמאית היא ניקי קארו ("אשתו של שומר גן החיות").
טכנית, אם להאמין לנגן של נטפליקס, לוויקיפדיה ולשעון, אורכו של "האימא" הוא שעתיים. בפועל, הוא מרגיש כמו לפחות שלוש. למעשה, "האימא" זוכה לטייטל המפוקפק "הסרט הראשון שגרם לי לרצות להריץ אותו בפאסט פורוורד" (כן, זו אופציה. לחצו על האייקון שנראה כמו טיימר בשורת האפשרויות בנגן של נטפליקס. אין בעד מה). לא עשיתי את זה, כי זה לא נראה לי הוגן לכתוב ביקורת על סרט שראית בהילוך מהיר, אבל יש לי תחושה שזה היה משפר את החוויה הכללית. זה לא שלא קורים בו דברים או שסצנות נמרחות מדי, זה פשוט שיש יותר מדי מהן.
"האימא" עשיר, כאמור, באקשן, בדם ובפעלולים, אך מלא בהצדקות לא מספקות ומטאפורות ברורות מדי (האמא הזאבה והגורים, למשל. נו באמת). העלילה צפויה למדי והדיאלוגים קצרים ואינפורמטיביים ברובם, בלי שמץ של הומור שהיה יכול להיטיב עמם. הדבר הכי טוב בו הוא ג'ניפר לופז, אבל זה לא לגמרי הוגן כי היא כנראה הדבר הכי טוב בכל פרויקט שבו היא לוקחת חלק.
תראו, קשה להגיד שהוא אחד מהסרטים הכי גרועים שנטפליקס הוציאו אי פעם, פשוט כי הרף מאוד מאוד נמוך. מי שמעוניין בסרט אקשן טיפשי ויחליט על "האימא" כנראה לא יתאכזב יותר מדי; הוא מקיים את כל ההבטחות שלו – כלומר, הוא סרט נטפליקס גרוע, וזה תיאור נאמן למציאות לחלוטין. לחובבי הז’אנר הוא כנראה יספק את הסחורה, אבל אתם תשכחו אותו תוך כדי שאתם צופים בו. או בקיצור, עזבו. יש לכם דברים הרבה יותר טובים לעשות עם הזמן שלכם.