צריך לומר בכנות: סרטי "מכסחי השדים" מעולם לא הצטיינו בתסריט משובח, עשייה קולנועית מפעימה ואפילו לא בכמות שדים מכובדת, אותה אפשר לספור על כף יד אחת. המותג הזה חייב את ההצלחה שלו לאייקונים שהרכיבו אותו, החל מהלוגו, שיר הנושא העל-זמני ומכונית האקטו-1; דרך איש המרשמלו הענק, הסדרה המצוירת ועד לנוכחותו של ביל מארי, שבלעדיו כל הסיפור הזה היה נראה אחרת לגמרי. ובכל זאת, מדובר, בצדק, בסרטי קאלט. לפני שלוש שנים קיבלנו את הסרט "מכסחי השדים: החיים שאחרי", שנכנע לטרנד הנוסטלגי והחזיר למסך את המכסחים המקוריים, מינוס הרולד ראמיס שהלך לעולמו.
"החיים שאחרי", אותו כתבו יחד גיל קינן וג'ייסון רייטמן (שגם ביים את הסרט), לא היה מושלם אבל הוא היה מלא בחן, רגש ונוסטלגיה וסימן את תחייתה של סדרת הסרטים האהובה. ב-"מכסחי השדים: אימפריה קפואה", שעלה בסוף השבוע לאקרנים בארץ, השניים חוזרים לשתף פעולה כשהפעם קינן הוא זה שמופקד על הבימוי.
אחרי האירועים של "החיים שאחרי", משפחת ספנגלר וגארי גרוברסון (פול ראד) עוברים לניו יורק ועובדים כמכסחי שדים במשרה מלאה. אחרי תקרית עם דרקון שד שהרסה חצי משכונת הלז קיטצ'ן, פיבי (מקנה גרייס) מסופסלת ומתיידדת עם רוחה של מלודי בת ה- 16 (אמילי אלין לינד) שנשרפה בעודה בחיים. בין השתיים נרקמת ידידות עם מניעים נסתרים, שיובילו לשחרורו של שד אימתני בשם גראקה, שנוכחותו מקפיאת דם, תרתי משמע. היחיד שיכול לעזור למכסחים לעצור את גראקה הוא נאדים (קומייל ננג'יאני), נצר למשפחת שומרי האש.
"אימפריה קפואה" לוקח את כל האלמנטים שסרטי מכסחי השדים הצטיינו בו, מתעלם מהם בבוטות ומדרדר הכל לתחתית. ראשית, זה הסיפור. התסריט של קינן ורייטמן הוא הכל חוץ מקומדיה. במקום זאת, השניים מנפקים דרמה משפחתית וסיפור התבגרות של אהבות ואכזבות וגם זה בקושי. זה היה במקום לולא בחירות תסריטאיות שונות ומשונות שהופכות את הסרט לשיממון מוחלט שנמרח על פני קרוב לשעתיים. אם כבר לקחו אותנו היוצרים בחזרה לניו יורק ולמפקדה של המכסחים, אז למה הסרט הולך שלושים צעדים אחורה והופך למלודרמה בשקל? מה שחסר כאן זה אקשן, שדים ובעיקר רגעים קומיים. ההומור כאן מאולץ, מלא קלישאות וצפוי, כמו פול ראד שמדקלם שורות משיר הנושא. זה כבר קרה ב"החיים שאחרי", לא התקדמנו מאז?
"אימפריה קפואה" תקוע ברוב דקותיו על הילוך ראשון ומרגיש כמו פרק ארוך בסדרה גנרית של נטפליקס או בילד אפ שלא נגמר. למעט 20 הדקות האחרונות שלו, שגם הן מתרחשות בלוקיישן צפוף וחסרות דינמיות, תנועה ואקשן, הסרט נטול אירועים משמעותיים שבאמת מקדמים את העלילה, ולא מרגישים כמו סתם פילרים. כמו בהמון סרטים שדורשים את זה, גם כאן עריכה נכונה הייתה יכולה לעשות פלאים לתוצר הסופי. ולא, שום תצוגת משחק לא מחפה על שלל הבעיות כאן. פול ראד בהופעה חיוורת למדי, מקנה גרייס מדכאת ואם פין וולפהארד לא היה בסרט, לא היינו מרגישים בהבדל.
הדבר הכי נורא שהסרט חוטא בו הוא ניסיון מרחיק לכת לסחוט כל סנטימנט נוסטלגי מהצופים ובעיקר מהמעריצים. הפעם המכסחים המקוריים חוזרים במלוא הדרם: דן אקרויד, ביל מארי וארני הדסון ואפילו אנני פוטס כג'נין מלניץ, המזכירה האייקונית, שתפקידה בסרט הזה לא כל כך ברור. היא פשוט צצה בסצנות ונעלמת מהן. לכל החבורה הזו מצטרפים סליימר, השד הירקרק נוטף הריר, ויליאם אתרטון בתור וולטר פק, שהגיע רחוק מאז הסרט השני והפך לראש העיר של ניו יורק.
עם כל האהבה האינסופית למורשת של המכסחים, הנוכחות של כל החבורה המכובדת הזו מיותרת לחלוטין והסרט היה יכול להתקיים גם בלעדיה. החבר'ה הוותיקים משמשים כעוגן שכל תפקידו הוא למשוך את הצופים לאולמות. זה מיותר, זה מייגע וזה לימון סחוט עד הקליפה. אם ב"החיים שאחרי" קיבלנו נוסטלגיה בכמויות מדודות, בסרט החדש קינן ורייטמן שופכים אותה עלינו בליטרים על ליטרים ובצורה הכי סתמית שאפשר.
"מכסחי השדים: אימפריה קפואה" סובל מהמון דברים שמכשילים אותו ומונעים ממנו להיות סרט המשך ראוי: הוא עמוס לעייפה בדמויות, שרובן זניחות ומיותרות, והקו העלילתי שמנחה אותו מתפצל לשניים- ונוטה יותר לפן דרמטי ומפספס את המהות של המותג הזה. מילא ההומור הדלוח אבל הוא גם עקר מכל אפקט דרמתי כלשהו. במקום להתקדם ולרענן את המותג שחזר מעיירה נידחת באוקלהומה אל התפוח הגדול, קינן ורייטמן ג'וניור קיבלו רגליים קרות (או קפואות) ושינו כיוון לסרט סתמי, חסר הגיון פנימי (ממתי רוחות מדברות במכסחי השדים?) וארוך כמו הגלות.