יותר משהיא אוהבת פרסים ופסלונים מוזהבים, הוליווד מתה על סקנדלים, שערוריות ושליפת פוסטים גזעניים מהעבר. עלייתם מחדש של ציוצי עבר נגועים באיסלמופוביה ושבחים (לכאורה) לאדולף היטלר של השחקנית קרלה סופיה גסקון, הורידו את הסיכויים של "אמיליה פרז" להיות המנצח הגדול של טקס האוסקר הקרוב למינימום האפשרי. והוואקום שנוצר הכניס דרייב חדש במירוץ לפסלון המוזהב עם שני שחקנים בולטים: הראשון הוא "אנורה" של שון בייקר (עם שש מועמדויות) והשני הוא "אני עדיין כאן" של וולטר סאלס, שמחזיק בשלוש מועמדויות, אחת מהן לסרט הטוב ביותר. אבל למרות זכייתו של הסרט בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה האחרון וזכייתה של השחקנית הראשית פרננדה טורס בפרס גלובוס הזהב – הדרמה הביוגרפית תוצרת ארץ הסמבה והקרנבלים סובלת ממחלת הייפ קשה ביותר.
עלילת "אני עדיין כאן" מתרחשת בתחילת שנות ה-70, אחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של ברזיל. משנת 1964 ועד ל-1985, מדינת החופים שטופת השמש נשלטה בידי דיקטטורה צבאית. מי שנחשבו אויבי המשטר נלקחו למרתפים חשוכים, נחקרו, עונו ובמקרים הקיצוניים ביותר - נרצחו וגורלם של רבים מהם אינו ידוע עד עצם היום הזה. אחד מהם הוא רובן פייבה, חבר קונגרס לשעבר. "אני עדיין כאן" מגולל את סיפור משפחתו, דרך נקודת מבטה של אם המשפחה, יוניס פייבה (פרננדה טורס). כשבעלה נלקח מביתם בחשד לשיתוף פעולה עם מתנגדי המשטר ולא חזר. יוניס, שנאסרה אף היא למשך 12 ימים, יוצאת למאבק עיקש וכמעט חסר סיכוי ברשויות, כדי לגלות מה עלה בגורלו.
"אני עדיין כאן" הוא דרמה ביוגרפית, פוליטית וחשובה, אך לא קלה לעיכול ברמה הקולנועית-טכנית. הנושא שהסרט מהדהד הוא קריטי, מהותי ורלוונטי, אבל הבעיות שלו צפות ומתעוררות כשהוא דוחף לעצמו כמה מקלות בגלגלים. אבל רצוי להתחיל עם הדברים החיוביים שבו: ראשית, זו פרננדה טורס, שההופעה שלה לא משאירה ספק לגבי זכייתה בגלובוס הזהב. היא משחקת נהדר בתצוגה כנה ואותנטית. במהלך הסרט, באופן מדוד ומאוד איטי (בכל זאת, 137 דקות), יוניס הופכת למרכז ולעמוד התווך של המשפחה, וטורס עושה עבודה טובה עם התסריט שכתבו מורילו האוזר והייטור לורגה על פי האוטוביוגרפיה של מרסלו רובנס פייבה (הבן של). לא משחק כביר או בלתי נשכח, אבל אפקטיבי לגמרי.
שנית, המבנה של "אני עדיין כאן" הוא טוב ועקבי באופן יחסי, וסביב טורס יש גלריית שחקנים ראויה שעוזרת לייצב את העלילה הפשוטה. אך למרבה הצער, היא קצת מפוזרת מדי. כי למרות שמדובר בתסריט טוב, לא בטוח שהוא מצדיק זכייה. משהו בכל זאת מקרטע ב"אני עדיין כאן", שלוקח לו יותר מדי זמן לתפוס כיוון ברור. בחצי השני שלו הוא מאבד את עצמו לגמרי, מתפזר מתארך ונמתח בלי שום הצדקה, עד כדי התשת קהל צופיו. והחלק השלישי הוא כבר בכלל צניחה חופשית.
בחלק מהזמן, "אני עדיין כאן" מזכיר מעט קולנוע ניאו-ריאליסטי, מה שאומר כמות נכבדת של קטעים וסצנות שאפשר ורצוי היה לחתוך ולהשאיר בדד על רצפת חדר העריכה. טכנית, אין הצדקה ממשית לכל 137 הדקות שלו. הנדבך הריאליסטי חשוב ביותר, אבל כשהוא לא מגיע עם דרמה אפקטיבית ומטלטלת - זה לא משרת את המטרה הנעלה שהוא, כנראה, מנסה להשיג.
דרמות פוליטיות מהסוג הזה נהנות בדרך כלל מארגז כלים רחב מאוד: מרגשים, מזיזים ובועטים בבטן הרכה. אבל וולטר סאלס, במאי הסרט, לא משכיל להשתמש בהם בצורה יעילה או אפקטיבית וחסרים כאן קונפליקטים דרמתיים מהותיים. תכלס, הם כמעט ולא קיימים. בסופו של דבר, ל"אני עדיין כאן" אין אפקט מרשים ועוצמתי שלסרטים אחרים בקטגוריית הביופיקס הפוליטיים יש, וקשה לומר שהוא מטביע חותם שייזכר לשנים קדימה.
עם אמירה פוליטית מובהקת וסופר חשובה, תסריט בסדר ושחקנית ראשית, שסיכוייה לזכות בפרס האוסקר עלו פלאים (למרות שגם היא רדופה על ידי סרטון גזעני מהעבר), "אני עדיין כאן" הוא בכל זאת סרט חצי קלאץ', שנוגע לא נוגע בסנטימנט ובעיקר מרגיש קהה מדי. ומה נסגר עם האפילוג המוגזם שנותן תחושה כאילו יש לסרט הנ"ל שלוש סיומות שונות? בשורה התחתונה, יש לו אולי נוכחות אוסקרית כמו שחברי האקדמיה אוהבים, אבל במקום כאן, הוא מרגיש יותר מדי שם.