על שתי רגליים עומד "כרטיס לגן עדן": ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני. היא האישה היפה האולטימטיבית, עם חיוך ששווה הרבה יותר ממיליון דולר (וכישרון משחק שמגבה אותו בגאון), הוא אחד הגברים הכי כריזמטיים שהוליווד ידעה מימיה. לפני שני עשורים מדובר היה בשניים מהכוכבים הגדולים בעולם. למזלם, ברבע המאה שעברה מאז הם לא ביזו את עצמם מספיק כדי לרדת מגדולתם; הם לא חפים מפאדיחות, כמובן, אבל באופן כללי, מדובר בצמד איי-ליסטים שלבדם יכולים להרים סרט מתהומות הַזניחוּת ולהפוך אותו למשהו ששווה לצפות בו.
קלוני ורוברטס כמעט מצליחים לעשות את זה עם "כרטיס בגן עדן" - הקומדיה הרומנטית החדשה בה הם מככבים זה לצד זו - אבל הבעיה היא שהסרט מסתמך אך ורק עליהם. הייתי ממש שמח לומר שזה מספיק, אבל מתברר שגם שניים מהשחקנים האייקוניים ביותר בתולדות הקולנוע אינם מספיקים כשהתסריט פשוט לא שם.
נקודת המוצא של הסרט כיפית מאוד, כשלעצמה: ג'ורג'יה (רוברטס) ודיוויד (קלוני) היו נשואים פעם. הנישואים האלה לא החזיקו מעמד הרבה זמן, אבל החוויה הייתה מספיק טראומטית כדי שהם יבלו את 15 השנים הבאות בטיפוח שנאה הדדית ויוקדת אחד כלפי השנייה. שניהם יכולים להסכים על כך שיצא דבר טוב אחד מהזוגיות הרעה לתפארת הזו: בתם היחידה, לילי (קייטלין דבר, "חורשות את הלילה", "לא ייאמן"). לילי סיימה את לימודיה הגבוהים והיא בדרכה להפוך לעורכת דין מצליחה, אבל רגע לפני שתצא לחיים בנאליים ויוקרתיים כעורכת דין היא מחליטה לעשות עצירה בבאלי. שם, היא פוגשת בגדה (מקסים בוטייה), חקלאי נאה ומתוק, ומתאהבת בו. אחרי מספר שבועות, לילי מחליטה לוותר על חיי הקריירה הבורגניים והאמידים שיועדו לה ולהתחתן עם גדה לחופי האי הטרופי והקסום. כשג'ורג'יה ודיוויד (אליהם אתייחס מעתה כרוברטס וקלוני, כי נו באמת) מגלים על כך, הם מבינים שעליהם לאחד כוחות, להגיע לבאלי ולפרק את חתונת הזוג הצעיר, כי החתן הזה לא נראה להם, הספונטניות הזאת מגוחכת בעיניהם ולכל האירוע הזה פשוט אין צורה.
"כרטיס לגן עדן" קומדיה רומנטית שהנחת היסוד שלה היא אנטי-רומנטית, וזה היה יכול להיות כל כך מריר ומשגע. אבל זה לא המצב. אין כאן דמות אחת מפותחת, אין כאן קו עלילה אחד עם איזשהו תחכום. הדמויות מסבירות מידע לא נחוץ בדיאלוגים מגושמים כדי שאנחנו נבין את העלילה יותר טוב (כי אין סיבה שהאנשים היקרים שכתבו את הסרט יסמכו עלינו שנסיק מסקנות לבד), וזה במקרה הטוב – חלק ניכר מהסרט, הדמויות מתנהגות בטמטום משווע רק כדי לנתב את העלילה למקומות שהיא צריכה להגיע אליהם.
בין לבין הסצנות של קלוני ורוברטס הסרט מתעכב גם על סיפור האהבה הצעירה של לילי, אך אויה – לאף אחד לא אכפת! קייטלין דבר היא שחקנית צעירה נהדרת, אבל גם היא לא יכולה לעבוד כשאין לה דמות, ודאי לא כשהפרטנר שלה - אותו תושב באלי חתיך ונערץ - מגולם על ידי שחקן עם מינוס בכריזמה ובנוכחות. זה היה יכול להיות נסבל אם לא היו מוקדשות לזה דקות ארוכות מדי ומייגעות. "כרטיס לגן עדן" מתענג על הנופים מנקרי העיניים והחופים החלומיים של באלי, אבל על הדרך מציג את כל מה שאחר מהלבנבנות של משפחת רוברטס-קלוני כאובר-אקזוטי, תמוה ומשונה, כאילו אנחנו לא בעיצומו של עידן הפוליטיקלי קורקט. זה לא מצחיק – זו פשוט בחירה משונה.
למזלו של הסרט, כשג'וליה וג'ורג' על המסך הפגמים האלה נשכחים מספיק בקלות כדי שהתוצאה לא תהיה לגמרי מענה – בזכותם, היא לפעמים אפילו די מהנה. השניים האלה זוהרים מספיק כדי להאיר את כל רמת גן; קלוני מסוגל לגרום לצופה להתרכז בו גם אם הוא לא אומר מילה, וכשהוא מדבר, הוא מסוגל לגרום לו להקשיב לכל פסיק ואות שיוצאים לו מהפה, לא משנה כמה הטלפון רוטט בכיס. והעניין הוא ששותפתו למסך, רוברטס, לוקחת אותו: החן, הקסם, הכריזמה והיופי שלה לא דהו במילימטר מאז שהלכה ברודאו דרייב לצלילי "Pretty Woman" של רוי אורביסון; כשהיא מחייכת גם אני מחייך, וכשהיא צוחקת הלב מתפוצץ. רוברטס הוכיחה שהיא לא רק סטארית אלא גם שחקנית, ו"כרטיס לגן עדן", מן הסתם, לא ממש נמצא כאן כדי להשתמש באיכויות האלה שלה - אבל היא עושה כל מה שהיא יכולה כדי להפוך את הלימונים החמוצים ביותר שהסרט הזה נותן לה למשהו שמזכיר לימונדה.
שני כוכבים גדולים שמשתפים פעולה זה בפירוש משהו ששווה להתעניין בו, ואכן, מהרגע ששמעתי על "כרטיס לגן עדן" חיכיתי לראות איך תיראה התוצאה. רוברטס וקלוני לעד יהיו מי שהם, אבל יש גבול ליכולת שלהם לשדרג תסריט מרושל ולא אפוי.
"כרטיס לגן עדן" מרגיש כמו שמיכת טלאים שעשויה מסרטים אחרים, הרבה יותר טובים, שמזכירים לנו שקומדיות רומנטיות - וגם סתם סרטים קלילים - עם הכוכבים האהובים עלינו יכולים להיות אירוע ששווה לצאת בשבילו מהטרנינג ולנסוע עד לקולנוע. למשל:
- החתונה של החבר שלי: הפעם הראשונה בה ג'וליה רוברטס ניסתה לסכל חתונה. אחת הקומדיות הרומנטיות הכי יפות, כואבות ומצחיקות של הניינטיז, בין השאר בגלל שהיא לא רומנטית בשום צורה. ובגלל רופרט אוורט.
- אושן 11: הסרט הראשון ששם את ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני באותו פריים הוא סרט שודים נפלא. ואמנם סצנות השוד יפהפיות בפני עצמן, אבל הסרט הזה חשוב בעיקר בשביל לראות כמה מרהיבים הם הניצוצות שעפים כשעל שני הטיטאנים האלה מפקח במאי גדול כמו סטיבן סודרברג. סצנת המסעדה, בה השניים נפגשים לראשונה אחרי שחרורו של דני מהכלא, שייכת לפנתיאון.
- מאמא מיה (ומאמא מיה 2: הנה שוב באים): כל סרט על חתונה במיקום אקזוטי צריך לעמוד לצד המיוזקל האלמותי בכיכובן של מריל סטריפ ואמנדה סייפריד – ולכן, ייאלץ גם להפסיד בתחרות מולו. בהתחשב בעובדה שהחלק השני והנהדר של סאגת "מאמא מיה" בוים על ידי אול פארקר, שביים גם את "כרטיס לגן עדן", ההשוואה בין השניים מתבקשת, וגם התזכורת מתבקשת: רואה, אדוני? כשאתה רוצה אתה יכול!
- זה מסובך: עוד סרט של מריל סטריפ, הפעם לצדו של אלק בולדווין, גם הוא על זוג גרושים שנפגשים לעיתים יותר קרובות משהם היו רוצים. ב"כרטיס לגן עדן" יש סצנות כמעט זהות לקומדיה הרומנטית הנהדרת ההיא, אבל בלי קמצוץ מהטבעיות והחן שהיה בסרט ההוא, שבוים על ידי ענקית הקומדיות הרומנטיות ננסי מאיירס.
- לאכול להתפלל לאהוב: עוד סרט על ג'וליה רוברטס בבאלי, קצת יותר שאפתני ולא משמעותית יותר טוב, אבל אין ספק שהושקעה בו הרבה יותר מחשבה מב"כרטיס לגן עדן".