הבמאי מייקל מאן ("היט", "הנוסע") התחיל להרהר ברעיון עשיית סרט על אנצו פרארי - מייסד יצרנית המכוניות פרארי – לפני למעלה מ-20 שנה; זה מסביר את העובדה שעל כתיבת הסרט חתום אדם מת – טרוי קנדי מרטין, שהלך לעולמו בשנת 2009. אכן, הרבה גלגולים עבר הסרט הזה במהלך שנות הפיתוח שלו, בכל הנוגע להפקה והפצה וגם לשחקנים: לאורך הזמן, שני שמות גדולים כמעט-גילמו את דמותו של פרארי, כריסטיאן בייל ויו ג'קמן, כל אחד בשעתו עזב את הפרויקט. מי שנבחר בסוף להיכנס לנעליו של פרארי הוא אדם דרייבר, שגילם ענק איטלקי אחר לא כל כך מזמן – את מאוריציו גוצ'י בסרט המדובר "בית ג'וצי" משנת 2021, שבו כיכב לצידה של ליידי גאגא.
"פרארי" מתרחש בשנת 1957, שנה סוערת וקריטית במיוחד בתולדות חייו של אנצו פרארי. החברה נמצאת על סף פשיטת רגל, שכן פרארי מתמקד במכוניות המרוצים שלו ומתנגד לייצור נרחב יותר של מכוניות רגילות למטרות רכישה. עורך הדין שלו מייעץ לו למכור את החברה לענקית רכב כמו פורד או פיאט, אך ללא הועיל. במקביל, גם בגזרת המרוצים נרשמת סכנה לתדמיתו של פרארי – יריבו המקומי, מזראטי, מגייס לשורותיו את נהג המרוצים הצרפתי והמהולל ז'אן בהרה, שעתיד להתחרות נגד פרארי ונהגיו במרוץ המילה מילייה ("מרוץ אלף המיילים") המתקרב ובא.
בחייו האישיים של פרארי הדברים מסובכים גם כן. הוא חי בניכור עם אשתו הכועסת והפיקחית לאורה (פנלופה קרוז), שכבר אינה אהובתו מזמן אבל עודנה שותפתו השווה לעסק. היא יודעת שהוא בוגד בה עם נשים אחרות, אבל היא לא יודעת שיש לו משפחה נוספת – המאהבת לינה (שיילין וודלי) והילד פיירו, שבו מתקשה פרארי להכיר באופן מלא.
ללאורה ואנצו היה בן משותף גם כן, דינו, אבל הוא מת בגיל צעיר ממחלה והם מבקרים בקברו בתכיפות אבל בנפרד זה מזו. כבר בתחילת הסרט ברור שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מחייו של פרארי. שניים מחבריו נהרגו לפני שנים בתוך אחת המכוניות שלו, כך אנחנו למדים בסצנה רגשית במיוחד שמתרחשת בקבר הבן, ואנשים נוספים ימצאו את מותם במהלך הסרט. הראשון הוא נהג מרוצים של פרארי, שנהרג באימון ומיד מוחלף בנהג אחר, אלפונסו דה-פורטגו הספרדי (גבריאל לאונה).
כשמתארים את אופיו של סרט, עוד לפני שנכנסים לניתוחים של האיכות שלו, נהוג להשתמש במילה "גדול" או במילה "קטן". כמעט מיותר להסביר מה זה אומר – סרט גדול זה היסטוריה או פוליטיקה, סרט קטן זה משפחה ויחסים. במקרה של "פרארי", שני התיאורים הולמים. זה נכון גם כשמדברים על הנושאים בהם עוסק הסרט - המורשת של פרארי הביזנסמן והחיים של אנצו הבנאדם - וגם כשמדברים על השפה שלו. "פרארי" מזגזג בין סצנות גרנדיוזיות לבין סצנות אינטימיות, בין המהירות הבלתי נתפסת של המכוניות בתנועה לבין העדינות והאיטיות של הסטוריטלינג, בין רעש המנועים לבין השקט ששורר כשלא צריך להיאמר דבר, בין פריימים שמציגים כבישים אינסופיים לבין שיחות דרמטיות שמצולמות בקלוז-אפים אינטנסיביים.
כשמחפשים את "פרארי" בגוגל, התיאור הראשון שעולה הוא "מותחן/ספורט" – אם כי הוא לא ממש מותחן, הוא יותר סרט דרמה. סצנות המרוצים המסוכנות בהחלט מלהיבות, אבל החלקים המוצלחים ביותר של הסרט הם החלקים ה"אנושיים" שלו. אדם דרייבר מיטיב לגלם את דמותו של אנצו פרארי, גם ברגעיו הציניים והאטומים כמעט, וגם ברגעים בהם הוא מראה רגש (כמו הסצנה ההיא בקבר); יש שאמרו שההופעה שלו לוקה בחסר, אבל מהיכרות עם היכולות המרשימות של דרייבר ועם הוורסטיליות שלו, אפשר להניח שהאיפוק הוא של הדמות - או של הבמאי - ולא של השחקן. האישיות העצורה במידת מה של פרארי, כמו גם הבחירה למקד את העלילה בחודשים ספורים בלבד בחייו של האיש, מאפשרים לנו להכיר אותו באופן חלקי בלבד – אבל דרייבר עצמו מפיק את המיטב ממה שהוא כן מקבל.
באותה נשימה, צריך לומר שהכוכבת האמיתית של הסרט הזה היא בכלל פנלופה קרוז, שפשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. קרוז, שביחס לדרייבר ניתָן לה יותר עם מה לעבוד, מספקת כאן תצוגת משחק מרהיבה: הדמות של לאורה מהפנטת כשהיא זועמת, מעוררת התפעלות כשהיא מחברת נקודות זו לזו, מרגשת כשהיא עצובה. והיא גם מצחיקה – קרוז אחראית על לא מעט רגעים קומיים מעולים לאורכו של "פרארי".
למרבה הצער, אי אפשר להגיד דברים דומים על הופעות המשחק הנוספות ב"פרארי". הדמות של המאהבת לינה היא בעלת פוטנציאל גדול, אבל בידיה של שיילין וודלי – שגם לא כל כך עקבית עם המבטא האיטלקי/אמריקאי שלה – היא נותרת די שטוחה וסתמית. פטריק דמפסי, שחקן שיש לו מה לתת, מתבזבז בתפקיד נהג המרוצים פיירו טרופי, שלא אומר או עושה הרבה במהלך הסרט. ואולי הבעיה היא בכלל בכתיבת הדמויות. דוגמה טובה לכך היא דמותו של אלפונסו דה-פורטגו, כאמור בגילומו של גבריאל לאונה – דמות בולטת יותר מזו של דמפסי, ובכל זאת היא לא מקבלת סיפור אישי משמעותי ושלם. הסרט חוזר ועוסק בסכנה שבנהיגה במכוניות מרוצים, אבל הוא לא ממש מקדיש זמן להרהור בשאלה המתבקשת – מי הם האנשים שבוחרים במקצוע הריסקי הזה? ולמה הם בוחרים בו?
אז כן, "פרארי" מזניח קצת את חלק מהסיפורים שהוא מבקש להביא למסך – אבל את מה שהוא כן עושה הוא עושה טוב. בהקשר הזה ראוי לציין את אחת הסצנות היותר מאוחרות בסרט, הסצנה שמתארת את התאונה האמיתית שהתרחשה במילה מילייה, שגבתה את חייהם של תשעה בני אדם. ראו הוזהרתם, זו סצנה גרפית ומזעזעת - בחירה לא מובנת מאליה (וגם לא כל כך אופיינית לסרט), אבל מוצדקת. "פרארי", למרות שיש לו נקודות חלשות, מלא בבחירות מוצדקות כמו זו. זה לא סרט בלתי נשכח, אבל בסך הכל מדובר בביופיק אינטליגנטי, אלגנטי וגם משעשע לעיתים, ששווה להקדיש לו את 124 הדקות שהוא מבקש.