ההוכחה המשמעותית ביותר מבחינתי לכוחו של יוסף סידר כבמאי היא העובדה שהוא גורם גם למכרים הסנובים שלי, אלה שמטנפים חופשי על הקולנוע המקומי, לרוץ לסרטו החדש בשבוע הראשון לעלייתו. לסידר יש יכולת נדירה לאזן בין גבוה לכיפי, ליצור סרטים מתוחכמים אבל נגישים. "נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער ניו יורקי" הוא ממש כזה - סרט שקורץ לקהל הישראלי מיד בזכות הנושא האקטואלי והטאץ' הצהוב (סידר הוא אחיינו של משה טלנסקי, עד מרכזי בפרשה ששלחה את אהוד אולמרט לכלא), אבל כזה שמספר את הסיפור המוכר שונה מאוד מכותרות העיתונים הנוקבות.
ריצ'ארד גיר לא מגלם כאן גרסה גברית של ג'סיקה צ'סטיין ב"מיס סלואן" - מין לוביסט צמרת מצחין למרחק מאפטרשייב ומשחיתות - אלא אדם בלתי מרשים עם ניחוח של זיעה ודג מלוח. נורמן אופנהיימר הוא יהודי ניו יורקי מזדקן, אסטרטג בעיני עצמו, אדם שמפעל חייו הוא הקישור בין בעלי האמצעים לאלה שצריכים מהם משהו. כל אדם שהוא פוגש משובץ מיידית בתוך מארג הקשרים הסבוך שמשמש את נורמן כדי לקדם נושאים שחשובים לו או למעסיקיו. כאן הוא מסדר טובה למישהו או מפגיש אותו עם מישהו חשוב אחר, שם הוא מדקלם את פיץ' המעליות לרעיון הגאוני התורן שלו לאיזה מיליארדר חסר סבלנות.
יום אחד נקרה בדרכו המזל כשהוא פוגש את מיכה אשל (ליאור אשכנזי), פוליטיקאי ישראלי לא מאוד בכיר, שרק רוצה שמישהו יגרום לו להרגיש קצת חשוב. נורמן קונה לאשל במתנה זוג נעליים יוקרתיות - פעולה אינטרסנטית ומחוות חיזור כנה בו זמנית. כאשר אותו פוליטיקאי יתמנה כמה שנים אחר כך לראש ממשלת ישראל, המתנה שהפכה לקשר חברי תפתח את ניו יורק בפניו של נורמן, או לפחות כך נדמה לו. כל עליית מדרגה מקרבת אותו אל הנפילה שחוזה כותרת המשנה (המיותרת).
גיר הצליח למזער את הכריזמה שלו ביעילות כה גדולה עד שיצאה לו דמות חביבה כמו שהיא מעוררת רחמים - הוא מגדיר כל מכר רחוק כ"חבר טוב מאוד שלי", לא יודע מתי לסתום את הפה והמעיל הצהוב שלו כנראה צריך כביסה בדחיפות. מדובר באדם שהקריב את חיי החברה שלו לטובת עבודה שלא נגמרת אף פעם וקשה לדעת מה הוא באמת מנסה להשיג באמצעותה - כסף? מעמד? סתם תשומת לב ותחושת שייכות? למרות שמערכת היחסים בינו לבין אשל רחוקה מלהיות הוגנת או נקייה, יש בה גרעין של אהבה ורגש שהופך אותה ממכעיסה לנוגעת ללב.
את הקשר הזה מגבה נבחרת מרשימה של דמויות משנה חביבות ושחקנים מצוינים: סטיב בושמי, שרלוט גינסבורג (עם תלתול!), מייקל שין ("המלכה"), האנק עזריה ("משפחת סימפסון") ודן סטיבנס (הרימייק המתקרב ל"היפה והחיה"), וגם טלי שרון, יהודה אלמגור ונטע ריסקין. אלה, לצד הצבעים הבוהקים, הפטפטנות החיננית בדיאלוגים והצילום שמחזיר את הכבוד למסך המפוצל, יוצרים סרט שקשה לעמוד בפניו. יותר מזה - נראה שסידר מחפש לא רק להפתיע ולעניין, אלא לתמצת משהו מהקיום האנושי אל תוך הסיפור הקטן והמסוים הזה, מה שבא לידי ביטוי באינטנסיביות ובעוצמה המפתיעה שהולכת ומתגלה בו ככל שעוברות הדקות.
ובכל זאת, יש ב"נורמן" הדמות והסרט גם משהו קצת מכעיס. על רקע שני עשורים לפחות של קשרים מפוקפקים בין אנשי עסקים מהגולה לפוליטיקאים ישראלים, לא קל לקבל סרט שמציג אחד כזה כטיפוס חביב ואומלל שרק רוצה לעזור לכולם. כל הדקויות שמונעות מהסרט להפוך לכתב הגנה נמצאות שם, אבל ההשלכות הבעייתיות בפועל, אלה שמשפיעות עלינו ביום-יום, מופיעות פה רק כרמז. אפשר לצאת מהסרט במחשבה שאולי אנחנו צריכים להיות פחות נוקשים ושיפוטיים בכל הנוגע לפרשות שחיתות למיניהן. הרי אולי מילצ'ן בסך הכל ממש רצה שראש הממשלה יגיד לו שהוא אוהב אותו.
"קונג: אי הגולגולת": מוריד את הקוף של פיטר ג'קסון מהגב
האם נתתי עכשיו את אותו הציון לדרמה של יוסף סידר וללהיט אקשן הוליוודי עם קוף ענק ב-CGI? טוב, באולימפיאדה נותנים את אותן המדליות לאצנים, לקופצים לגובה ולהודפי כדור ברזל, אז למה לא.
אלה שני סרטים שונים מענפים שונים לגמרי, אבל שניהם טובים מאוד לסוגם. במקרה של "קונג: אי הגולגולת" הייתי צריכה להתעלם מכמה וכמה חסרונות ברורים, אבל אם הצלחתי להתעלם מכולם תוך כדי הצפייה וליהנות מקוף הענק כאילו הייתי תיכוניסט מחוצ'קן, זה חייב להתבטא גם בציון. היה לי כיף ב"קונג", ממש ממש כיף, למרות שאני ממש לא בענייני קופים ממוחשבים בכלל וקינג קונג בפרט (פיטר ג'קסון, אני עדיין רוצה את שלוש השעות שלי בחזרה). אפילו באתי עם ציפיות גבוהות, בזכות הקאסט והפוסטר המושלם. לא כיף של גילטי פלז'ר, אבל גם לא של "יצירת מופת מפתיעה". כיף של תיכוניסטים מחוצ'קנים. ואו, קוף ענק! ואו, נופים! ואו, איזה חתיך טום הילדסטון, אמאלה!
מה עובד ב"קונג" החדש? קודם כל, הוא נראה מעולה. האפקטים מלאכותיים פחות ממה שהוליווד הרגילה אותי, אבל יש גם רגעים קיטשיים באופן ברור ומכוון. שנית, הוא לוקח כיוון שונה מקודמיו. לא עוד צוות אנשי קולנוע בימי השפל הגדול - אנחנו בשנות ה-70, שנייה אחרי סיום מלחמת וייטנאם, וקונג הוא כבר לא הפלא האציל שמזכיר לנו לא לשפוט על פי הקנקן, אלא משל למעורבות האמריקאית במלחמות שאינן שלה. לא המשל הכי מתוחכם אי פעם, אבל יעיל מאוד. כן, (וייט)קונג אולי נראה מפחיד והרג לך כמה חברים, אבל אתה הפצצת לו את הבית. ואולי בעצם יש משהו הרבה יותר גרוע שרק מחכה להשתלט על המקום אחרי שתחסל אותו? במקרה זה מדובר ביצורים שנראים כאילו יצאו מהמוח של טים ברטון באייטיז: מעין לטאות מפלצתיות שרק מחכות שהקוף יתחפף משם כדי לחסל את כל שאר היצורים שחיים באי הגולגולת, כמה חרקים גדולים מאוד, בפאלו אציל שחי באגמים ופאקינג תמנון ענקי. סולדים מדם, ריר ומפלצות? זה לא הסרט בשבילכם.
מה לא עובד ב"קונג"? הדמויות. כלומר, הן כן. זה קצת מבלבל. חייל הקומנדו לשעבר (הידלסטון) והצלמת הפציפיסטית (ברי לארסון) הן דמויות שטוחות ברמה של משחק מחשב משנות ה-80 ועתידם שקוף לגמרי לכל מי שכבר ראה סרט קינג קונג בחיים. ועדיין, המפגש שלהם עם קונג אפקטיבי ואפילו כמעט מרגש. גם שאר הטיפוסים החביבים שמצטרפים למסע המסוכן אל האי לא לגמרי מורכבים - ג'ון גודמן כבכיר בתאגיד שחוקר מפלצות ענק (כי הסרט הוא חלק מיקום קולנועי של מפלצות, כמובן), סמואל ל. ג'קסון כקצין חמום מוח, תומאס מן ("אני, ארל וזאת שעומדת למות") כחייל צעיר - אבל בכולם כיף לצפות. הדמות הכי טובה בסרט בפער עצום היא זו של ג'ון סי ריילי כחייל לשעבר שנתקע באי - היא כתובה הכי טוב, הכי מקורית ורואים כמה השחקן נהנה. הצלמת של לארסון אהובתי, לעומת זאת, היא כנראה הגרועה מכולן - יש לה בסיס טוב, אבל היא לא מקבלת מספיק לעשות ולפעמים זה ממש מביך.
"קונג" הוא לא סרט האקשן הכי מפתיע או הכי מתוחכם שהוליווד ניפקה בשנים האחרונות, אבל הוא מספק גם כשהוא מגזים, ממחזר או יוצא טמבל. אם אתם בזים באופן מוחלט להוליווד עתירת האפקטים והרעש, זה לא הסרט שישנה את דעתכם. אבל אם אתם חובבי מפלצות ענקיות שמרביצות למסוקים, מוזיקה משנות ה-70 וטום הידלסטון, יכול להיות שתיהנו.
