ארי אסטר הפך לאחד השמות הלוהטים של עולם הקולנוע – ובצדק. "תורשתי", סרט הבכורה שלו, היה אחד מסרטי האימה המעניינים, מקוריים ומטרידים של השנים האחרונות; וסרטו השני, "מידסומר", היה מוצלח ומסויט אפילו יותר. גם אלה שפחות התחברו, לא היו יכולים להישאר אדישים לכך שמדובר בבמאי מקורי ומרשים, עם סגנון קולנועי מובהק.
ההצלחה הביקורתית של שני הסרטים הפכה את אסטר לסוג של משיח בהוליווד. בהתאם לכך, הוא קיבל 35 מיליון דולר, תקציב ענק במונחים של סרטים עצמאיים, ויד חופשית מ-A24 לעשות את הסרט שעליו הוא חולם. התוצאה היא "בו מפחד", שעלה לאקרנים בסוף השבוע שעבר. עלילת הסרט עוקבת אחרי בו (חואקין פיניקס), שמספר למטפל שלו (סטיבן מקינלי הנדרסון) על החרדות והחששות לקראת נסיעתו הביתה אל אימו (פטי לובון). מכאן, החרדות של בו מתחילות אט אט לרקום עור וגידים.
כמו סרטיו הקודמים, גם "בו מפחד" מבוים לעילא לעילא. אסטר מגלה שליטה מפעימה במדיום הקולנועי, כשבולטים במיוחד עיצוב הסאונד המבריק והחוש המפותח מאוד של הבמאי לסיטואציות. אלה, יחד עם הדימויים המטרידים שהפכו לכל כך מזוהים איתו, מאפשרים לאסטר ליצור סצנות אדירות ולהעביר את החרדה שבה שבויה הדמות בדרך מקורית ומעניינת.
הבעיה הקשה היא של "בו מפחד" היא שלאסטר, שכאמור קיבל צ'ק פתוח לסרט, לא היה מי שיגיד 'עד כאן'. הסרט נמשך כמעט שלוש שעות והן מתישות מאוד מבחינה רגשית. החלוקה לסוג של אפיזודות דווקא תורמת לו, שכן כל מביאה שכבה חדשה ומרעננת לסרט, אבל כולן סובלות מבעיות עריכה קשות.
אסטר הוא במאי יותר טוב משהוא כותב, וכאן זה בולט לרעה יותר מבכל סרטיו האחרים. הסרט מלא בכל כך ברעיונות, דימויים ותמות שונות (כולל אחת לא מקורית מדי, אבל מנומקת היטב על אם חונקת, שלא נאמר אם יהודייה חונקת) – אבל הוא פשוט לא מתחבר למשהו מגובש. דבר נוסף שמעורר הרתעה מ"בו מפחד" הוא האהבה של אסטר להכאיב לדמויות שלו. זה בולט ומעורר מחלוקת בכל סרטיו, אבל כאן, ובלי מישהו שיגיד לו "אתה מגזים", זה עובר את הגבול.
אם בגאונים עסקינן, קשה שלא להתאכזב מחואקין פיניקס. השחקן המהולל זכה באוסקר ובאינסוף תשבחות על עבודתו המבריקה ב"הג'וקר" – ובצדק. כאן, ההופעה שלו צעקנית מדי, מוזרה מדי ולא מספיק משכנעת. הבעיה טמונה גם בדמות שנכתבה לו, שהיא כל כך דוחה ועלובה, עד שאין לנו שום יכולת אמיתי להזדהות איתה. כתוצאה מכך, אנחנו אדישים לגורלה ולדברים הנוראים שאסטר מעביר אותה. מנגד, לובון מספקת תצוגת משחק נפלאה - והיא לגמרי אחת המעלות הגדולות של הסרט.
"בו מפחד" הוא עוד מקרה כואב של קולנוען שקיבל הרבה יותר מדי ליטופי אגו. מדובר בהוכחה נוספת לכך שבמאי, מוכשר ככל שיהיה, צריך סביבו שידעו לשכתב, לערוך ולעצור אותו כשצריך. זהו סרטי החלש ביותר של אסטר עד כה, וחלק מהאשמה לכך היא עלינו הצופים, שאמרנו לו הרבה יותר מדי פעמים שהוא גאון; וקיבלנו בתמורה סרט שאפתני מאוד - אבל בעיקר מתיש.