אני לא יודעת אם להאשים בזה את "לילות בוגי" או את השחקן עצמו, אבל מארק וולברג פשוט לא עובר אצלי כאדם מבוגר ואחראי. כשהוא משחק מן-צ'יילד בכיין, כמו ב"טד", זה בסדר. כשהוא משחק שוטר פשוט וחמום מוח שבעצם יש לו חכמת רחוב, הוא נראה כמו ילד בפורים. ב"הגיבורים של בוסטון" קשה במיוחד לקחת אותו ברצינות כי הוא מתחיל את הסרט צולע, פשוטו כמשמעו. השוטר טומי סונדרס בעט במישהו בצורה שגרמה לו גם לדפוק את הברך וגם להיות מושעה מעבודת שטח, ועכשיו הוא מקבל ממפקדו (ג'ון גודמן) הזדמנות לחזור - השגחה קלילה על מרתון בוסטון המסורתי. אך מדובר במרתון של 2013, שהסתיים באסון כששני מטעני נפץ הרגו שלושה מרצי המרתון ופצעו רבים אחרים, במה שהוכרז כפיגוע הגדול בארצות הברית מאז ה-11 בספטמבר.
עד סוף הסרט סונדרס אמור להפוך משוטר סוג ג' לגיבור היום - לא בהכרח בגלל התהליך שהוא עובר, אלא בגלל התהליך שהסרט מנסה להעביר את הצופים - היי, הוא אולי טמבל, אבל כל כך אכפת לו מהעיר ומאנשיה! סונדרס עצמו לא היה בפיגוע, כי הוא לא באמת קיים. לדברי היוצרים, סונדרס הוא "דמות שמייצגות את כוחות הביטחון של בוסטון". ארחיק ואומר שאולי הוא אפילו ייצוג של רוחה של בוסטון ושל אמריקה הטראמפית החדשה בכלל, זו שתיתן לך בוקס אם בטעות תפהק בהישמע ההמנון, פשוט כי כל כך אכפת לה מהמדינה ומתושביה.
כשם הסרט בלעז, המרתון מתקיים ביום הפטריוטים, חג מקומי המציין את הקרבות הראשונים של המהפכה האמריקאית ונחגג במדינות מסצ'וסטס, ויסקונסין ומיין. המרתון בבוסטון הוא המסורת הוותיקה והגדולה ביותר המקושרת אליו. הסרט ממהר להסביר כי תושב בוסטון ממוצע יעביר את החג אך ורק באחת מהדרכים הבאות: לרוץ במרתון, לצפות במרתון, או מקסימום – לראות משחק של הרד סוקס. עם הידיעה הזו אנו עוברים מבוסטונאי אחד לאחר: סונדרס ובת זוגו האוהבת (מישל מונהאן), זוג צעיר שנקלע לזירת האירוע, שוטר מבוגר וחביב מהעיר הסמוכה (ג'יי. קיי. סימונס), סטודנט סיני עדין נפש, מאבטח באוניברסיטת בוסטון, שני הצעירים שעמדו מאחורי הפיגוע, ועוד איזה אלפיים איש. מרתון האקספוזיציות הזה מוסיף כל כך מעט לסיפור שאפילו העורך של "יחידת המתאבדים" כבר היה מקצץ החוצה חצי מהרגעים ה"קטנים" וה"אנושיים" האלה: איש נחמד לקופאית ב"דאנקן דונאטס"! זוג צעיר מפטפט על ענייני דיומא! אשתו של מארק וולברג מתחרמנת מהמדים שלו! ואלה אפילו לא כל הדמויות בסרט, כי אחרי הפיגוע מופיעות כמה חדשות.
הסרט רוצה לספר לא רק על השוטר עם הלב החם או על המרדף עצום הממדים אחר המפגעים. הוא רוצה ליצור פסיפס של סיפורים, קטנים כגדולים, להוקיר כמה שיותר מנפגעי האירוע הנורא. הייתם מצפים שסרט שמנסה לתפוס מרובה יקמץ מאוד בפרטים, יכניס אך ורק את מה שהכרחי. אז לא ממש. באמצע המהומה, אנחנו פשוט חייבים לראות איך השוטר הנועז שלנו צועק על המשפחה של אשתו כי כולם מציקים לו: "נו, מי זה? זה אל קאידה? זה אל קאידה?". שלא נדבר על בן הדוד החצוף שאוכל צ'יטוס על הספה! צ'יטוס, גבירותי ורבותי! על הספה! ותגידו, מה בעצם קורה ממש עכשיו בפרבר המנומנם השכן? כלום, הא? ועכשיו? ועכשיו? והבחורה שההוא שעוד לא הבנו איך הוא קשור לסרט יוצא איתה לדייט - יכול להיות שהיא שברה את האצבע כשהייתה מעודדת בתיכון? אנחנו פשוט חייבים לדעת!
הבעיה שגם בניכוי כל הרגעים הקטנים והמיותרים האלה, הסיפור הבסיסי קטן מאוד ודי מבולבל. המשטרה והשירות החשאי רבים בצעקות ומתנהלים באופן לא מאוד מרשים (תיזכר לרעה הסצנה שבה מארק וולברג מוזעק מההפסקה שלו כדי לדקלם מהזיכרון שמות של בתי עסק בזירת האירוע, כאילו אין מפות בעולם). זה כלום לעומת הטמבליות של המפגעים, טמרלן השתלטן והזועם ואחיו הסטלן ג'אחר, שרצים אנה ואנה כמו תרנגולת שראשה נערף ומצליחים בכל זאת להתחמק מהכוחות האדירים שמנסים ללכוד אותם. ככה זה כשלא ממש אכפת לך להרוג ולהתעלל באנשים אקראיים, ואז עוד לצחוק להם על המבטא. אה, והם גם צורכים הרבה פורנו. כן, בטח שזה רלוונטי לסיפור - אמריקאים נוצרים טובים לא צורכים פורנו, הם אנשי משפחה רגישים. רגע, אז הם כן מאל קאעידה? מה הסיפור שלהם? הם מהגרים? מה הם ניסו להשיג? הם עבדו עצמאית או בגיבוי של ארגון טרור? עזבו, זה הרי לא כל כך חשוב גם ככה, העיקר שהם רעים ומוסלמים. תראו, אחד הטרוריסטים נשוי לאישה לבנה עם כיסוי ראש. איזה פחד, הא?
קל להיטפל לפטריוטיזם חסר הבושה וחסר התחכום של "הגיבורים של בוסטון", אבל הבעיה שלו היא יותר קולנועית מערכית. הוא כתוב איום ונורא, המשחק מלאכותי (במיוחד זה של מארק וולברג שנותן פה הופעה שראויה לפרס ראזי), הטון לא עקבי (קיטש חמוד! אה לא, רגע, הנה רגל כרותה ברחוב) והמוזיקה מעצבנת. הסרט מפספס שוב ושוב את מוקד העניין בסיפור, כשהסיפורים האישיים שאמורים לפצות על כל זה אנקדוטליים מדי, לא מעניינים ולא ממש מרגשים. אבל מה זה חשוב, בעצם. לא בשביל ציניקנים שכמותי עושים סרטים זריזים על פיגועים ומלחמות. זה לא צריך להיות קולנוע גדול - רק תזכורת טבולה בדם ובקיטש שאמריקה היא אומה חזקה ומוסרית ושהאסלאם רשע ומרושע. אני מבינה שיש קהל לסרטים כאלה, אבל לא ברור לי למה דווקא הסיפור הספציפי הזה מספיק חשוב כדי לקבל הפצה כלל עולמית. תזכורת: אנחנו לא אמריקאים. רובנו לא ראינו מעולם משחק של הרד סוקס ולא יודעים מה מסמל יום הפטריוטים. אפשר להבין למה לאמריקאים חשוב יותר לספר ומהר, בקושי ארבע שנים אחרי שהפיגוע התרחש, על הטרגדיות והגיבורים שלהם, אבל אנחנו ממש לא צריכים לשלם כסף כדי לראות את טקס יום הזיכרון הזה. יש לנו אחד משלנו כל שנה, הוא יותר קצר ואין בו פרסומות לדאנקן דונאטס. ועוד לא דיברנו על סוריה.
בקרוב בקולנוע: חתולים מתנהגים כחתולים
אז אחרי כל הרגליים הכרותות האלה, בואו נרגיע את האווירה הכבדה עם משהו עליז. החודש נחשף הטיזר הראשון לסרט על פי משחק הסמארטפונים "Neko Atsume", או בתרגום חופשי מיפנית: "איסוף חתולים". גילוי נאות: הורדתי את האפליקציה המטופשת הזו עוד כשהייתה לה רק גרסה ביפנית ואני משתמשת בה עד היום. זה כמו שילוב בין פוקימון לגינת זן - השחקן קונה צעצועים ואוכל לחתולים, מסדר הכל בחצר ובוהה בחתולים מצוירים שמשחקים בהם באנימציה פשוטה בלופים. המטרה היא למלא את "אלבום החתולים", שכולל חתולים רגילים שבאים לשחק עם כל דבר לצד חתולים נדירים עם דרישות ספציפיות ושמות שהם משחק מילים (כמו ג'ו דה-מיאו-ג'יו, שמוכן לשחק רק בכדור בייסבול). מומלץ בחום.
עוד לא ברור מה העלילה של הסרט ואפילו את מעט הדיאלוגים שבטיזר לא תירגמו לאנגלית, אבל כבר ידוע שהגיבור הוא כותב בשם מאסארו שמשחק נקו אטסומה עם חתולים אמיתיים. יש להניח שהסרט יהיה גילטי פלז'ר מטופש וכיפי בערך כמו המשחק, מינוס האנימציה. נותר רק להתפלל שהסרט יכלול גם את החתולים היותר מופרכים מהמשחק, כמו החתול הפיראט, החתול המשופם עם החרב או החתולה שהיא מלצרית בבית קפה.
ולפני שתתחילו להתנשא על היפנים והרעיונות המוזרים שלהם לסרטים, אני רוצה להזכיר לכם שהשנה יעלה בבתי הקולנוע "אימוג'י - הסרט", רעיון כה מטומטם שאפילו הטריילר שלו מתבאס עליו:
