בגיל 56, הזמרת האגדית שינייד אוקונור הלכה אתמול לעולמה (ד', ה-26 ביולי 2023). לטובת אלה שרוצים להיפרד ממנה, חזרנו לביקורת שפרסמנו בשנה שעברה על "Nothing Compares", סרט הדוקו אודותיה. הסרט זמין לצפייה ב-yes.
"הם ניסו לקבור אותי, הם לא ידעו שאני זרע", אומרת שינייד אוקונור בסרט "Nothing Compares", דוקומנטרי יפהפה ומורכב שהוקרן בפסטיבל דוקאביב 2022 וזמין ב-yes. הסרט בוים על ידי קתרין פרגוסון והוא מנסה לפענח את דמותה של אוקונור, שהיא הרבה מעבר ליוצרת עמוסת משברים שהיינו נזכרים בה, פה ושם, בעיקר במדורי הרכילות.
הסרט מתמקד בעשור הראשון בקריירה של אוקונור: מהמעבר ללונדון כשהייתה בת 18 והפריצה בגיל עשרים עם האלבום הראשון והמדהים "האריה והקוברה", ועד גיל 26 וקריעת תמונת האפיפיור ב"סאטרדיי נייט לייב", שממנה הקריירה שלה לא התאוששה. שבועיים לאחר מכן, בקונצרט מחווה לבוב דילן אל מול עשרות אלפי אנשים, היא ספגה קריאות בוז מעורבות בתשואות ושם פרשה, למעשה, מהחיים הציבוריים. או שהם פרשו ממנה, זה לא מאוד ברור. הסרט לא מתייחס לעשורים האחרונים בחייה, להתאסלמות, גם לא לאובדן הקשה של אחד מבניה שהלך לעולמו לפני כשנה וחצי.
בשנים האחרונות אנחנו, בסיוע הטלוויזיה והפודקאסטים, חוזרים להמון פרשיות ודמויות גדולות מהניינטיז, שחלקנו מבוגרים מספיק כדי לזכור איך הגבנו אליהן בזמן אמת – מוניקה לוינסקי, למשל, או פרשת או ג'יי סימפסון. אנחנו עושים את זה בגלל שאנחנו סאקרים של נוסטלגיה, ברור, אבל גם בגלל שיש נטייה כללית לספר מחדש סיפורים של נשים. השנים שעברו מאפשרות לנו להביט בסיפורים האלו עם קצת יותר עומק ופרספקטיבה, אצל רובנו נוספו גם קצת חמלה ואמפתיה. הסרט "Nothing Compares" מסמל את תורה, המאוד ראוי, של שינייד אוקונור.
הסרט מורכב מצילומי ארכיון, סטילס ווידאו, ברקע אפשר לשמוע את אוקונור עצמה מספרת על התקופה. הקול שלה מפתיע, מחוספס וגברי, בעיקר מזכיר לנו שכולנו מזדקנים. מפתיע גם לגלות כמה מהשירים שלה אנחנו מכירים, ואיזה יפים הם היו. אגב, השיר המפורסם שעליו קרוי הסרט, "nothing compares 2 u", כלל לא מושמע בו. ומה שנדמה לאורך הסרט כהחלטה אומנותית מסקרנת ואמיצה, מתברר בסופו, בשקופית יבשושית, כתוצר של בעיית זכויות יוצרים: יורשיו של פרינס סירבו לאפשר את השימוש בשיר.
גם הסטייל שלה – לא רק הקרחת, גם הבגדים והאטיטיוד – הכל היה כל כך מעולה ועכשווי בין כל הכיעורת הניינטיזית. היא הקדימה את זמנה בכל כך הרבה מובנים, גם ברגישות ובפגיעות ששידרה, שהיו פחות נפוצים בעשור הציני ההוא, וגם בפוליטיות, בלהיות woke.
התקשורת עשתה לה קרייזי-זציה, אבל היא צדקה
אוקונור הייתה מילניאלית לפני שהיו מילניאלים מה שהפך אותה, כצפוי, לנלעגת. המאבקים שלה – נגד איסור הפלות, נגד אפליית להקות של אפרו-אמריקאים, נגד אפליית הומואים ונשים – נראים היום טבעיים, אבל אז הם זכו בעיקר לגלגולי עיניים. אוקונור הייתה הנודניקית הקירחת שאף אחד לא הבין מה דחוף לה להתבטא במקום סתם לשיר וזהו. היא הייתה "המשוגעת ההיא". ולא שלאוקונור חסרו משברים אישיים, היא בהחלט נתנה עבודה בתחום המישבור, אבל לכל דבר שעשתה ואמרה היה משמעות, היא צדקה בכל מאבק פוליטי והתקשורת עשתה לה קרייזי-זציה.
היא ירתה לכל הכיוונים, נכון, היא הייתה פוליטית בהכל כשזה לא היה מקובל, בטח לא אצל נשים, ובצפייה ברגעים האלו היום בולט בעיקר העוול שנעשה לה בתוכניות האירוח, מול מנחים סקסיטיים דוחים ושזופים יתר על המידה שהציקו לה על ראשה המגולח והחפיצו אותה בשלל הערות מקטינות ומגעילות. צרות אופקים תקשורתית ועליהום שאי אפשר שלא להתכווץ ולהתבייש מולו, שמזכיר את זה שנעשה למוניקה לוינסקי בזמנו, עוד אישה שצריכה לקבל התנצלות מהעולם.
הדוקומנטרי הייחודי הזה עוסק הרבה בילדותה של אוקונור ובהתעללות שספגה מאימה, שבעצמה הייתה קרבן להתעללות. טראומה בין דורית שאוקונור רואה את הכנסייה הקתולית כאשמה הבלעדית בה, מה שהוביל אותה למאבק הארוך נגד המוסד הדתי. דרך הטראומה של אוקונור הסרט עוסק באירלנד של אותן השנים – הדתית, השמרנית והדכאנית, שאסרה על נשים לא רק לעבור הפלות אלא גם לשאוף, לחלום ולהתפתח.
הסרט מאוד מאוד מרגש, בעיקר בגלל דמותה העוצמתית של אוקונור שזוכה לטיפול מאוד אוהב מידי הבמאית. זה לא סרט שמתיימר לאובייקטיביות, לאיזה "פיצוח", אלא לשרטוט עדין ואוהב של נפש פצועה ויפה. והוא עושה את זה נפלא, והוא גם מותח קו בין האקטיביזם של אוקונור לבין האמניות של היום כמו בילי אייליש וליידי גאגא. היא סללה את הדרך לכל היוצרות שלא מפחדות להיות פוליטיות ולהביע דעה ולהילחם על מה שנכון. היא הושתקה והיא חטפה כדי שאחרות, 30 שנה אחר כך, יוכלו לצעוק. ניסו לקבור אותה, אבל היא הייתה זרע.