מרילין מונרו מתה כבר שישה עשורים, והיא עדיין מרתקת ורלוונטית יותר מאשר רוב הכוכבות ההוליוודיות שנמצאות פה איתנו. אם קים קרדשיאן, האישה הכי מפורסמת בעולם עכשיו, מתאמצת בקושי רב להוכיח לנו שהיא ממשיכת דרכה דרך תעלולי יח"צ אלו ואחרים - סימן שמונרו באמת קיבעה את מעמדה ככוכבת הגדולה מכולן. ראוי לזכור שהיה הייתה מרילין מונרו, ושהוליווד לא עשתה לה חיים קלים, גם כשהייתה מוכרת ואהובה; ראוי לזכור שהיא כיכבה בכמה מהסרטים הטובים בתולדות התעשייה, ושהיא הייתה מצוינת בהם. ראוי להוקיר את זכרה, כי מגיע לה. "בלונדינית", הסרט החדש של הבמאי אנדרו דומיניק בנטפליקס, אמור היה לעשות בדיוק את זה. אבל הנה בקשה מכל מי שמעוניין להכיר קצת יותר טוב את האיקונה הגדולה ביותר של הוליווד: אל תראו את "בלונדינית". הוא לא עושה עמה חסד.
זה, אגב, השלב שבו הייתי מתאר את עלילת הסרט – מציג את הגיבורה עבור מי שלא מכיר, מתאר בקצרה את מסעה מנקודה א' לנקודה ת' ואת המכשולים שנקרו בדרכה. המכשול שנקרה בדרכי, לצורך העניין, הוא העובדה של"בלונדינית" אין באמת עלילה. נולדה מרילין בשם נורמה ג'ין בייקר לאמא מתמודדת נפש שנטשה אותה, ומשם אנחנו מכירים את נורמה ג'ין תחת שמה החדש: מרילין מונרו, דוגמנית נאה שחולמת להיות כוכבת, ואכן מגיעה לשם, אבל סובלת במשך כל הדרך למעלה. היא נאנסת, היא מנוצלת, היא מוכה והיא לא מצליחה להרות ילדים. והכל, כך נדמה, בגלל דבר אחד שמרילין לפי "בלונדינית" לא יכולה להתגבר עליו: לא היה לה אבא.
נפש האדם היא ציפור מסתורית במיוחד, אבל נדמה ש"בלונדינית" התמקם על פתרון אחד לחידה שהיא מרילין מונרו. מונרו הייתה יתומה מאב וחיפשה אותו כל חייה. היא לא יכולה הייתה למצוא אותו, והגברים הנוראים בתבל ניצלו את חסרונו בחייה למען הנאתם הפיזית. כגבר, לא יהיה זה ממקומי לקבוע אם סרט כלשהו הוא פמיניסטי מספיק או לא, אבל כצופה מן המניין אני יכול לומר שבסצנות רבות הצגתה המונוטונית של מרילין כקורבן נצחי הגעילה אותי. כמו כן, הרגעים שמתרחשים ברחמה של מונרו חשוכת הילדים מרגישים כמו תעמולה פושעת נגד הפלות, גם אם כוונת המשורר הייתה אחרת לגמרי. כן, סצנות שמוצגות מנקודת המבט של הרחם של הגיבורה הראשית, רגעים שבהם המצלמה מוצבת (לכאורה) בתוך איבר מינה של מונרו. אלו דברים שקורים בסרט הזה.
לא נגעלתי ממרילין עצמה - אישה שלעד תרתק, תשעשע ותעציב אותי - אלא מהסרט שמרשה לעצמו להפוך אותה לדמות כל כך עלובה. בזמן אמת, הייתי אדיש, כי הסרט הגיע כבר לשעתו השלישית; ככל שאני נזכר בזה יותר, אני בעיקר כועס. מונרו לא הייתה רק יפה, והיא לא הייתה רק מסכנה (למרות שהיסטורית, שני אלה די מדויקים); היא הייתה שחקנית מוכשרת ואישה מאוד, מאוד מצחיקה. יתכן שהבמאי לא חושב שנשים מוכשרות ומצחיקות ראויות לככב באפוסים של שעתיים וארבעים וחמש דקות, אלא אם כן הן מייללות ומדממות לכל אורכם.
דומיניק יודע איך להעמיד פריים ויודע כיצד לביים מצלמה; ואכן, "בלונדינית" הוא סרט מרהיב לצפייה. אם נבחן אותו רק לפי יופיו החזותי, הוא בהחלט אחד ממצטייני השנה. אבל כל היופי הזה לא נראה מנומק במיוחד. הסרט מזגזג בין צילומי שחור לבן לצילומים צבעוניים בלי שתהיה איזושהי עקביות או חוקיות. התחושה היא שנטפליקס נתנה תקציב בלתי מוגבל לסטודנט מתלהב לקולנוע, והוא בחר לפעול כנער מוכה ליבידו ולא כקולנוען עם חזון מגובש. כקליפ בן 3 דקות זה היה יכול לעבוד טוב, אבל כיצירה קולנועית רצינית וארוכה זה מתיש. זה סרט אמנותי ומתוחכם, לכאורה, שמהווה הוכחה ניצחת לכך שזבל אפשר לעשות גם במסווה של אמנות, לא רק בהוליווד המסחרית.
הסרט מונח על כתפיה של אנה דה ארמס, והיא לא באמת עושה פה עבודה טובה. אודה ולא אבוש, מדובר בשחקנית שלא מעניינת אותי, גם לא בתפקידים המתוחכמים יותר שלה, כמו ב"רצח כתוב היטב" של ריאן ג'ונסון עליו הייתה מועמדת לגלובוס הזהב. עם זאת, קשה לומר שכישלון הסרט נגרם באשמתה; מעטות הן השחקניות שהיו יכולות להחזיק תפקיד כל כך מביך כמו זה שנכתב עבורה. יתכן שיש פגם בסיסי בדמות של מונרו כבסיס לסרט: יש בדיוק שחקנית אחת שיכולה לדבר באנפוף הצייצני שלה בלי להיות כל כך בלתי נסבלת, והשחקנית הזאת היא מונרו עצמה. כל השאר ייראו לעד, לא משנה כמה הן ינסו, כחיקוי של "סטארדיי נייט לייב". לא תורמת לזה העובדה שהתסריט והבימוי הורו לדה ארמס, ככל הנראה, לייבב ולומר "דאדי" במשך 70% מהסרט. לא נעים.
יתכן ש"בלונדינית" ניסה להיות יצירה שזועקת את זעקת כוכבת הקולנוע שהוליווד והפטריארכיה התעללו בהן שנים ארוכות. יתכן שמדובר בעצם במחאה פמיניסטית אמיתית שמציגה גברים אלימים ונשים שספגו את התעללותם, בין אם היו ספורטאים מפורסמים כמו ג'ו דימאג'יו, בעלה השני של מונרו, או הנשיא קנדי, שמופיע בסצנה המבחילה ביותר בסרט. בפועל, התחושה היא שהסרט יעשה שירות הפוך למטרה הזאת: הסרט מתענג על האלימות שמופנית כלפי מונרו, וחוזר ומציג אותה כאובייקט המיני שתמיד טעינו לחשוב שהיא.
בשלב מסוים, הסרט המאיס את עצמו עלי, וכל שחשבתי עליו הוא מונרו האמיתית - זו שהופיעה ב"חמים וטעים", "הכל אודות חוה" ו"גברים מעדיפים בלונדיניות", ונתנה בראש. נזכרתי במונרו שלימדה אותנו מיהם חבריה הטובים ביותר של האישה, את הציטוטים המשעשעים למדי שמיוחסים לה, שאת חלקם היא כנראה באמת אמרה. יתכן שמגיע למונרו סרט שבאמת יעשה כבוד לאישה שהייתה, ומצד שני, יתכן שעלינו להניח לה לנפשה (קימברלי, בבקשה תחזירי את השמלה הזאת למקום, זה לא מצחיק) ולהסתפק באותם סרטים קלאסיים בהם היא עצמה כיכבה.
כך או כך, הייתי רוצה לדמיין את מונרו רואה את "בלונדינית", הסרט שהתיימר להיות פיסת אמנות פמיניסטית והתגלה כיצירה מבזה וסמי-פורנוגרפית. אני מדמיין אותה עולה מקברה, מפדרת את אפה ומתיישבת באיזו בכורה חגיגית לצד אנדרו דומיניק. הייתי רוצה לחשוב איך בתום שעתיים ושלוש-רבעי השעה, במהלכן לא הציצה בטלפון שלה ולו פעם אחת, מונרו הייתה מסתכלת על דומיניק ומפטירה לכיוונו את אחד מציטוטיה המפורסמים: "יקירי", היא תגיד לו, "אם אתה מתכוון להיות דו-פרצופי, תוודא שאחד מהם יהיה יפה".