אם יש ז'אנר קולנועי שנפגע במיוחד בעידן הפוליטיקלי קורקט, הרי שמדובר בקומדיה. באקלים החברתי של היום לא בטוח בכלל שיש מקום לקומדיות מטורפות כמו "אמריקן פאי", "חרמן על הזמן" ואפילו "טד". חוסר הגבולות, הוולגריות והגסות הם חלק מהדברים שהופכים את "דוגי סטייל", שעלה בסוף השבוע לאקרנים, להפתעה נעימה כל כך.
העלילה מתמקדת בכלב רג'י (וויל פרל) שנזרק מהבית על ידי הבעלים שלו, דאג (ויל פורטה), שמאשים אותו בכל הבעיות בחייו. מהר מאוד, רג'י מוצא את עצמו ברחוב. כשהוא פוגש את באג (ג'יימי פוקס), מגי (איילה פישר) והאנטר (רנדל פארק), חבורת כלבים משוטטים, הם מתחברים ויוצאים יחד למסע במטרה לנקום בבעלים שנטש את רג'י.
העובדה שבמרכזו כלבים ולא בני אדם מאפשרת ל"דוגי סטייל" להיות חסר גבולות לחלוטין. ג'וש גרינבאום, שעד היום ביים סרטי דוקו, יצר קומדיה גסה ופרועה שכמוה לא ראינו הרבה זמן. פרל, אחד השחקנים הכי מצחיקים שפועלים בהוליווד, עושה עבודה מעולה בתפקיד רג'י ואחראי על כמה מהבדיחות המוצלחות בסרט (אחת בלתי נשכחת כוללת גמד גינה). גם פוקס מצוין בתפקיד דאג ובכלל, בכל מה שקשור לקאסט – הסרט מספק את הסחורה.
בלא מעט קומדיות גסות היוצרים נופלים מהר מאוד למקום שבו הקללות והדברים הפרועים הופכים לחזות הכל, אבל זה לא המצב ב"דוגי סטייל". ההומור אומנם לא גבוהה במיוחד, אבל אפקטיבי מאוד, מקורי ועטוף בעלילה ודמויות מספיק מעניינות כדי להחזיק את הסרט גם בין הבדיחות.
בכלל, "דוגי סטייל" מתפקד כקמפיין מעולה נגד נטישת כלבים ואהבת בעלי חיים. ככזה, סביר להניח שהוא יצליח לעבוד ולרגש רוב הצופים, ובמיוחד כאלה שמגדלים או גידלו בעבר כלב. אפשר למצוא בו גם אמירות על מערכות יחסים רעילות, אבל הן לא מציעות תובנות מעניינות במיוחד.
בכל מה שקשור לפן הוויזואלי, "דוגי סטייל" נראה נהדר. השימוש בכלבים אמיתיים מורגש וגם כשרואים חיות אחרות שהן לא בהכרח אמיתיות, זה לא ממש מציק בעין ומאפשר לסרט לזרום. הבעיה מתחילה כשהכלבים פותחים הפה. מדובר בבחירה מוזרה שמפריעה לעין ולזרימה של הסרט והופכת אותו למלאכותי, לרגעים מלאכותי מדי.
ובכל זאת, "דוגי סטייל" הוא הפתעה נעימה מאוד. מדובר באחת הקומדיות היותר מצחיקות שראיתי בקולנוע מזה זמן רב. בעידן שבו צריך לחשוב מאה פעם לפני שכותבים בדיחה כי היא יכולה להעליב מישהו, מדובר בהישג לא מבוטל.