"מטילדה" היה הספר האהוב עליי כילד. הוא גם אחת הקלאסיקות הגדולות של רואלד דאל, הסופר הבריטי שהביא לנו את "צ'ארלי בממלכת השוקולד", "ג'יימס והאפרסק הענק" ו"מר שועל המהולל". הספר עובד ב-1996 לסרט שביים דני דה ויטו והפך במהרה לקאלט קטן. כעשור וחצי לאחר מכן, אותו ספר הפך למחזמר שעלה בווסט אנד (שם הוא עדיין רץ כבר שנים ארוכות), המשיך בברודווי וקטף כמה פרסים נאים בדרך. השבוע "מטילדה" נוחתת חגיגית בנטפליקס של כולנו, בגרסה קולנועית לאותו מחזמר. וכמו תמיד, תודה לאל שהיא עשתה את זה, כי תמיד יש בה איזשהו צורך.
מטילדה נולדת לעולם שבו כל הורה משוכנע שהצאצא שלו הוא נזר הבריאה, אבל נתקעת עם זוג ההורים היחיד שמרשה לעצמו לשנוא את הילדה שלהם ולבוז לה על התיעדוף העקום שלה: היא הילדה היחידה שתעדיף לקרוא ספר ולא לשבת מול הטלוויזיה. מדובר בגיבורת על שכוחה בשכל שלה: תלמידת יסודי שקוראת את יצירות המופת הגדולות בשביל הכיף, ואם תתבקש לפתור משוואות ריבועיות היא תגיב ב"יאללה מה יש בזה" - וגם תעשה את זה נכון. לכן, כשהיא סוף-סוף מגיעה לבית הספר היסודי, היא מבינה כמה כוח יש בעובדה שהיא יודעת לחשוב, וכמה אושר יש בידיעה שיש בעולם מורים שמוכנים לטפח את כוח העל הזה. אבל היא גם מגלה כמה קשים הם העונשים שמערכת החינוך שאליה נקלעה תטיל על מי שתעז לחשוב בכוחות עצמה. כשהיא פוגשת לראשונה את גברת טרנצ'בול, המנהלת האימתנית, המנוולת והעוצמתית של בית הספר, היא מוצאת אויבת חדשה - ומחליטה לגייס את כל כוחותיה, הטבעיים יותר והטבעיים פחות, כדי להכריז עליה מלחמה, ולגייס את כל הילדים שלצדה לקרב הזה.
ורוב הזמן, זה נפלא. "מטילדה - המחזמר" ("Matilda the Musical") גרסת 2022 לא מתיימר לריאליזם או להיגיון כלשהו: מדובר בסרט ילדים שמגיש עולם קריקטורי, מוגזם וצבעוני עם מבוגרים מגוחכים, חוקי טבע עקומים ובדיחות גרעפסים מפוארות. וכסרט ילדים, מעטים הם המתחרים שייתנו לו פייט הוגן. למה?
ראשית, ראוי לדבר על המוזיקה - ועל כמה יפה היא מושרת ומורקדת על המסך. השירים של טים מינצ'ין ממכרים, מרימים וחלקם עדיין מסרבים לצאת לי מהראש. אבל יצא לנו כבר לראות מחזות זמר גדולים שנפלו חזק במעבר מהבמה למסך (יש כמה חתולות שעדיין מחכות להתנצלות מהאנשים שאחראים לאסון הקולנועי שהוא "קאטס") - ובכל זאת, הבימוי של מת'יו וורצ'וס הופך את הנאמברים המוזיקליים האלה לחגיגה קולנועית מהסוג שראוי להזכיר לקולנוענים בכל פעם שיחליטו שהסרט שלהם צריך להתחיל לשיר, בבחינת "ממנו תראו וכך תעשו". הצבעים, הכוריאוגרפיה, הקצב, הצילום, העריכה וההעמדה הם מהטובים שראינו מהז'אנר בשנים האחרונות (ואחרי שנתיים שבהן הוליווד התעקשה לגרום לקהל הרחב להנות שוב מהז'אנר, זה לא מובן מאליו). זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שוורצ'וס הביא לנו ב-2014 את "גאווה", אחד מהסרטים הלהט"בים הכי משמחים ויפים שאי פעם יצאו - ואיזה כיף שהוא בא גם בשביל "מטילדה".
שנית, ראוי לדבר על המטילדה עצמה. השחקנית אלישיה וויר נושאת על גבה סרט שלם והיא עושה את זה במומחיות, גם אם מדובר בדמות שהייתה עובדת יותר טוב לו הייתה ממזרתא רצינית יותר ממה שוויר נתנה לה להיות. רוב הזמן היא מתוקה, כריזמטית ואפילו די מצחיקה, ומצליחה למנוע ממטילדה להיות חוכמולוגית מעצבנת, וזו מלכודת שהיה אפשר ליפול אליה בקלות.
אבל הגברת אינה לבד, מה שמביא אותי לנקודה מספר שלוש: המקהלה. לעיתים קרובות שוכחים לציין לחיוב את המקהלה (או, אם תרצו, ה"קורוס") - קבוצת הרקדנים-שחקנים-זמרים שנמצאת לצד הכוכבת הראשית ויוצרים נאמברים קבוצתיים בתיאום מושלם. במקרה של "מטילדה", קבוצת הילדים הקטנים ששרה ורוקדת לצדה עושה עבודה כל כך טובה שאם היה לי את הזמן והמקום הייתי פוצח בעצמי בנאמבר "ואלה שמות" לכבוד כל ילד וילדה קטנים שעשו עבודה גדולה מהחיים, בין אם זכו לקלוזאפ משל עצמם ובין אם עשו מה שצריך בצד הפריים, לא בפוקוס אבל במקצועיות, במרץ ובאנרגיה בלתי נדלית. בעוד הדואטים והסולואים שהדמויות זוכות להן ב"מטילדה" יכולים להתיש לפעמים, הנאמברים הקבוצתיים הם הנקודה שבה הסרט זורח יותר מרוב התוצרים הקולנועיים של השנה. בשירים כמו "School Song", "When I Grow Up", ובעיקר ב"Revolting Children" עיניי זלגו דמעות של אושר.
ונקודה אחת אחרונה שהופכת את "מטילדה" לסרט חובה עבור כל מי שאוהב כיף אסקפיסטי, בריטי ומוזיקלי: זוכת האוסקר אמה תומפסון מגלמת את מיס טרנצ'בול (תפקיד שגולם על הבמות על ידי גבר בדראג רוב הזמן, עד שהבנו שזה קצת לא סבבה), והיא עושה את זה כמו שחקנית העל שתמיד ידענו שהיא. תומפסון מגישה את אחת הנבליות המצחיקות והמענגות לצפייה של השנה בהופעה מוזיקלית, אקרובטית, מפחידה, גרוטסקית ויפהפייה. ילדים תמיד גונבים את ההצגה, ותומפסון מוקפת בלהק של כאלה, וגונבת אותה מהם בחזרה בלי להגיר טיפת זיעה אחת. היא מפחידה, מהממת וקורעת מצחוק, והיא לבדה שווה צפייה בסרט.
"מטילדה - המחזמר" אינו סרט מושלם: לא כל נאמבר קולע; לשאנה לינץ' (007 החדשה ב"לא זמן למות"), בתפקיד המורה המתוקה שמצילה את מטילדה, מגישה הופעה סכרינית מדי ולא כיפית מספיק; ולעד אתהה מדוע רואלד דאל התעקש לשלב בסיפור הזורם הזה קו עלילה די ביורוקרטי על סכסוך ירושה. אבל שיאיו המפוארים שווים כל רגע לא חשוב של בינוניות. זהו לא רק מחזמר משמח לילדים, זהו סרט שמפאר את המילה הכתובה, את מלאכת הסיפור, שר שיר הלל ליכולת האנושית למצוא גאולה דרך כל "היה היה פעם". ככזה אני לא יכול להישאר אדיש אליו. חוכמולוגית ככל שתהיה, "מטילדה" תמיד ידעה איך לתפוס אותי, מגיל 8 ועד היום. בהתחשב בעובדה שהתרבות ויוצריה לא משחררים ממנה, עשורים אחרי שנכתבה לראשונה, מסתמן שאיני היחיד - ומשמח מאוד לדעת שיצטרפו אליי עוד ילדים רבים. אולי גם הם יראו את הסרט הנפלא הזה וילמדו שגם חנונים שקוראים ספרים עבי כרס בהפסקה יכולים להיות קצת גיבורי על. זה כנראה לא נכון, אבל "מטילדה" מציע לנו לחיות בסרט הזה לשעתיים, וזה לא מעט.