אם אתה יוצא מסרט והדבר הראשון שאתה אומר לעצמך זה "הצילום היה מצוין", כנראה שהסרט עצמו היה די מעפן. הרי אם הסרט היה טוב, היית פשוט אומר לעצמך "או, זה היה סרט טוב", בלי להתחיל לפרק את הסרט לגורמים: זה לא שתסיים משולש פיצה ותגיד "הגבינה הייתה טעימה".
הצילום של "בתולים", סרטו של מאור זגורי שיגיע הערב לבתי הקולנוע, יפהפה: הדברים שהצלם בועז יהונתן יעקב עושה עם אור, צבע ותנועה צריכים להילמד בבתי ספר לקולנוע ברחבי העולם (ואכן, הצלם בעל שלושת השמות זכה על עבודתו בסרט בפרס אופיר). מדובר באחד הסרטים הכי מנקרי עיניים שראיתי השנה, ובהישג שעומד לצד (ולעיתים מתעלה על) כמה מהסרטים ההוליוודיים הכי אסתטיים שיצאו לאחרונה. וחוץ מזה, ודאי תתהו: איך הסרט?
אז ככה. זהו סיפורו של נער צעיר (מאור לוי, "בני אור") ממושב בדרום הארץ עם אמא מתמודדת נפש (חן זגורי-אמסלם), אבא עצבני (עמוס תמם) ואח קטן וחמוד. והנער הזה, שנותר נטול-שם לאורך כל הסרט, רק רוצה ללמוד דבר אחד שכל חבריו למדו איך לעשות שנים לפניו: לאונן. והוא מנסה בכל דרך אפשרית: הוא נעזר בחבר שילמד אותו כיצד עושים זאת נכון, מחפש את הנערות הנכונות לפנטז עליהן, מנסה למצוא זמן לבד בבית שלו (למרבה הצער, האב החליט שאין דלתות בבית הזה); הוא מוצא את עצמו עובד במרץ עד זוב דם, אבל לא מצליח להגיע לארץ המובטחת. במקביל למאמציו המרובים, הנער מנווט בין הדרמה המשפחתית הלא פשוטה שלו ובין נערה צעירה ויפה (ליאנה עיון) שמנסה להבין מה הסרט שלו, וגם לעזור לו להגיע לשלב הבא.
זהו סרטו הראשון של זגורי כבמאי קולנוע (סרטו "אנחנו המהפכה" שודר בטלוויזיה), ואי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא אכן אדם מוכשר. יש ב"בתולים" רגעים של קולנוע ענק, גם בזכות אותו צילום נפלא אבל גם בזכות הניהול של זגורי את כל האופרציה. הדיאלוגים של הנער והנערה, למשל, מצולמים בשוטים וירטואוזיים וארוכים בהם זגורי מדגים שליטה מרשימה בכל המתרחש בתזמון מרשים ובבימוי שחקנים מוצלח. בנוסף לכל הכיף הקולנועי הזה, יש לנו כאן עסק עם כוכב חדש ומקסים: מאור לוי, שמגלם את הנער בכריזמטיות, בחן ובסקס אפיל. אחרי שגילם את אחד הבאר-שבעים המקסימים בטלוויזיה הישראלית, כדאי שנבין שיש לנו כאן עסק עם כוכב בנסיקה, ואני לא יכול שלא לאחל לו בהצלחה.
עד כאן המחמאות, כי "בתולים" הוא סרט מביך. ייתכן ולפחות חלק מהמבוכה הזאת היא כוונת המשורר, ולפעמים היא אפילו חלק מהגאג: לא מעט זמן מהסרט מוקדש לאוננות, כנראה הנושא המביך ביותר שאפשר לדבר עליו בקול רם. הקהל באולם אכן צחק, וזה אפילו קרה במקומות שבהם הוא התבקש לצחוק: בדיחות אוננות יכולות לעבוד מצוין עבור כל מי שלא שכח את הילד בן ה-13 שחי בליבו. אבל רוב הסרט מוקדש למאמציו של הנער ללמוד איך לשחק עם עצמו, וזאת פשוט לא מטרה דרמטית מעניינת מספיק (או, כפי שאמר לי חבר ששמע שצפיתי בסרט באורך שעתיים על נער שלומד לאונן: זה לא כזה קשה!). וגם כשהסרט ממצה את יד ימינו של מאור לוי, המבוכה נמשכת.
שעטנז לא חיוני בין "מועדון קרב" ל"אסקימו לימון"
קשה לי לדבר סרה בחן אמסלם-זגורי. תחת ידיו של אותו במאי שעשה את "בתולים", שהפך לימים גם לבן זוגה ואבי ילדיה, אמסלם-זגורי סיפקה את אחת ההופעות המרגשות של הטלוויזיה הישראלית בתפקיד אבישג זגורי הבלתי נשכחת. אבל היא לא משחזרת את ההישג הזה בתפקיד אימו של הגיבור, ולמעשה היא נראית כמו פארודיה קשוחה במיוחד על קלישאת האם העצבנית מהפריפריה. היא רוטטת, זועמת וזועפת, וזה אולי מעט משעשע בהקשר הנכון, אבל זה לא נעים, גם ובמיוחד בסצנות המלודרמטיות יותר. כשהרוחות מתלהטות, הדיאלוגים מגוחכים ומבוימים בדרמטיות תיאטרלית מלאכותית ומטופשת. מה שעובד על במת התיאטרון (או בשידורים יומיים ב-HOT לפני שמונה שנים) לא עובד על מסך הקולנוע ב-2022.
ברגעיו הקשים, "בתולים" נראה כמו סרט ישראלי מלפני 20 שנה: המשפחה במשבר, האמא מגז'דרת, האבא אלים, הסקס מביך. כשזגורי מגיש לנו סרט מהסוג שראינו כבר בעבר התוצאה מעוררת פיהוק. מצד שני, כשהוא מנסה להביא לנו משהו שכמוהו לא ראינו קודם, התוצאה מעוררת תמיהה: מהר מאוד, אנחנו מבינים שזהו למעשה סרט שמתרחש בתודעתו של הגיבור, כמו כמה מהסרטים המוערכים והמכובדים ביותר של לפני עשור ומעלה – "שאטר איילנד", "התחלה", "ממנטו", "שמש נצחית בראש צלול" - כולם זכו לכבוד מלכים כשיצאו, ו"בתולים" ממש מנסה להתנהג כאילו יש סיבה שנדבר עליו באותו משפט יחד עם כל אלה. הסרט לא רק רוצה להזכיר לנו כמה משעשע, מרגש ומביך הוא תהליך גילוי המיניות של הגבר הצעיר, אלא מנסה לאפשר לנו לשוטט בראשו של הבחור, לבלבל אותנו - ואז להפתיע אותנו כשנגלה מה היה חלום ומה הייתה מציאות.
וכשהבנתי ש"בתולים" הוא למעשה שעטנז לא חיוני בין "מועדון קרב" ל"אסקימו לימון", לא יכולתי שלא לשאול את עצמי – מי היה צריך את זה? דרמת ההתבגרות לא הופכת למתוחכמת יותר כשהצופה נדרש לשאול את עצמו בכל רגע מה מציאות ומה חלום, זה לא הופך את חרמנותו של הגיבור למעניינת יותר. הסרט מתעקש להיכנס לתת המודע של הנער במקום לתת לו לעשות משהו מעניין שאינו פינטוזים על נערות צעירות, ובאיזשהו שלב עולה הצורך לזעוק "די, אין סיבה שכל זה יימשך שעתיים שלמות".
"בתולים" אינו באמת סרט על אוננות, אבל ככל שהסרט משחק עם עצמו כבר קשה להבין על מה הוא כן, וההישגים הקולנועיים של זגורי הולכים לאיבוד בסיקוונסים מבלבלים בכוונה ומשעממים בטעות. כל אחד מהמשתתפים כאן עשה בעבר עבודה טובה יותר במקום אחר, ואני סמוך ובטוח שנראה אותם גם בעתיד מתעלים מעל הפדיחה הזאת – ועם כל הצער שבדבר, "בתולים" הוא אכן פדיחה. לפחות הצילום באמת מאוד, מאוד יפה.