בוצע רצח. הבלש המבריק נקרא לזירת הפשע, ומולו מספר מצומצם של חשודים. לכולם היה מניע לראות את הקורבן נאסף אל אבותיו. האשם, כך נגלה, יהיה זה שאף פעם לא ציפינו לו, ובדרך ניחשף להמון סודות שהיו אמורים להישאר חבויים. זוהי הנוסחה של תעלומת הרצח הקלאסית, וחובבי הז'אנר יכולים ליהנות ממנה מאוד, גם אם חלקם (לא חשוב שמות) ילכו לאיבוד בשובל הראיות שאמור להוביל את גיבורינו לרוצח. אבל למה אנחנו בכלל כל כך אוהבים את הסיפורים האלה? "תראו אותם רצים", האירוע שלשמו התכנסנו, אינו רק תעלומת רצח מהנה במיוחד, אלא סרט ששואל את השאלה הזאת – ואז גם עונה עליה.

הסרט, שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים, מתרחש באחורי הקלעים של המחזה המצליח ביותר בתולדות הווסט אנד שבלונדון – "מלכודת העכברים" מאת אגתה כריסטי, מלכת תעלומות הרצח. סיפורנו מתחיל בחגיגת ההופעה המאה של ההצגה. עלילת הסרט, יש לציין, מתרחשת בשנות החמישים, ובעשרות השנים שעברו מאז המחזה עדיין לא ירד מהבמה.

כמו כל שלאגר, גם המחזמר הזה מהר מאוד לוכד את תשומת ליבו של מפיק בריטי שמחליט לעבד אותו לקולנוע. הבעיה (זהירות, ספוילר! למי שיעדיף לבוא לסרט הזה טאבולה ראסה): ליאו, הבמאי ההוליוודי שנשכר לביים את העיבוד הקולנועי, נרצח. כפי שמתבסס בחמש הדקות הראשונות והמטעות להפליא, רבים היו שמחים ללכלך את הידיים כדי לראות את הבמאי הולך לעולמו: המפיק השקרן והבוגדני, התסריטאי ההיסטרי, השחקן הראשי שראה את אותו ליאו מנסה לפתות את אשתו לעיני כל, ועוד רבים אחרים. את הרצח חוקרים שניים: המפקח המנוסה והמסתורי סטופארד והשוטרת המתחילה והשוקיסטית סטוקר. זה לא הולך להיות קל. זה כן הולך להיות מאוד מצחיק.

מה הלוז – 20.9 - סרטים - תראו אותם רצים (צילום: יחצ)
מטא-תעלומת רצח. מתוך "תראו אותם רצים"|צילום: יחצ

ראשית, בגלל שמדובר פשוט בקומדיה מאוד חכמה וכיפית. זאת ייזקף לזכות התסריט החד והשנון של מארק צ'אפל (בסרט הראשון פרי עטו) שמצליח לאפיין דמויות, דינמיקות ומערכות יחסים במחי דיאלוג קצרצר אחד. אבל יותר מזה: "תראו אותם רצים" הוא אירוע קולנועי מבדר ומענג שמתעקש שנפעיל את הראש.
אין פה רגע דל: הבימוי האנרגטי והקצבי של טום ג'ורג', הופך את הצפייה בסרט בן 90 הדקות לקולחת וזורמת יותר מרוב הבינג'ים הטלוויזיוניים שעשיתי לאחרונה. כמובן, זו לא רק אחריותם של צ'אפל וג'ורג': בעוד הסרט נכתב ובוים על ידי שני אלמונים מוחלטים, שעד כה עבדו בעיקר בשירות ה-BBC, "תראו אותם רצים" מלא להתפקע בשחקנים נפלאים, חלקם כוכבים גדולים, חלקם זוכי אוסקר וחלקם נמצאים תחת קטגוריית ה"היי, זה ההוא מהזה".

בתפקיד השוטרת סטוקר, סירשה רונן ("ליידי בירד", "נשים קטנות") מככבת לראשונה מזה שנים בתפקיד קומי אמיתי. והיא מתוקה, מעצבנת ומעוררת הזדהות בו זמנית – ברגעי מפתח בסרט עולה הצורך להפציר בה להתאפס על עצמה, ועדיין לומר לה "יאללה אחות שלנו תני בראש, יש לך את זה". לצדה, סם רוקוול ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי") החביב עושה עבודה מקסימה כבלש עם שדים בארון. רוקוול מצליח להיות נוכחות נעימה על המסך גם בלי להתמסר לסטריאוטיפ של הבלש הקשוח ומוכה הטראומה, וזה לא מובן מאליו. בנוסף אליהם, אדריאן ברודי ("הפסנתרן") מצטיין בתפקיד הבמאי המנוח והבהמי, רות' ווילסון ("הרומן") היא גברת שתמיד נחמד לראות על המסך, גם בתפקיד הקצרצר שקיבלה, ושון קליפורד המשעשעת (אחותה של "פליבאג") גם מזכירה שאין תפקידים קטנים, אלא שחקנים שלא יודעים לנצל הזדמנויות.

מהרגע הראשון "תראו אותם רצים" משחק עם הצופים שלו. זו לא סתם עוד תעלומת רצח קומית, ולא סתם פארודיה על הז'אנר. זאת תעלומת רצח קומית ומודעת לעצמה, שמשחקת עם החוקים של הז'אנר הלעוס הזה, בעודה עושה הכול מלבד לומר לצופים ישירות "תראו אותי, אני משחק עם החוקים של הז'אנר! אין קיר רביעי, הלך!".

כולנו יודעים למה לצפות בכניסה לרוב הסרטים: ג'יימס בונד ישתה את המרטיני שלו מנוער ולא מעורבב, הנוקמים ינצחו את ת'אנוס, שולי ישוחרר. כאן, הסרט רואה את הציפיות של הצופה ומצליח להפתיע - גם כשהדבר הצפוי ביותר קורה. החל מחמש הדקות הראשונות, שמשתמשות בצורה מרעננת וחביבה בטריק ש"הצעקה" ו"פסיכו" הפכו לקלאסיקה ומטעה אותנו לגבי הדמות שחשבנו שתהיה הדמות הראשית, ועד לשוט האחרון, "תראו אותם רצים" הוא מטא-תעלומת רצח: הוא מסתכל על כל הקונבנציות העלילתיות האלה מהצד ועושה מהן קציצות. הקציצות האלה, מצדן, נראות קצת כמו כל מה שראינו בשאר הפעמים בהן קולנוענים ניסו להיות מודעים לעצמם. עם זאת, הן פשוט מאוד טעימות.

הרי הקולנוע אוהב להיות מודע לעצמו. כבר מימי הסרט האילם, סרטים אהבו לדבר על קולנוע, לצחוק על הדרך שבה כמה תמונות שמוקרנות על בד לבן יכולות לרגש ולבלבל אותנו. כשזה נעשה בטרחנות, התוצאה יכולה להיות מעייפת כמו ישיבה לצד סטודנטים פטפטנים לקולנוע. אבל בסרט הזה אין טיפה של טרחנות: "תראו אותם רצים" מצליח, בחן ובאלגנטיות, ללכת בדרך ש"אדפטיישן" ו"הפיג'מות" הלכו בה, ולספר סיפור על הצורך הבסיסי (והלא בהכרח מוסרי) שלנו בסיפורים על אלימות ורוע. אולי בגלל שאנחנו רוצים להבין את האלימות הזאת יותר טוב, ואולי בגלל שהיא מבדרת יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב.

אפשר לבוא ל"תראו אותם רצים" בציפייה לקומדיית בלשים כיפית: אתם תקבלו בדיוק את זה, ובאותו מחיר גם סרט שמכיר בעובדה שאתם כאן, צופים בו, ומשחק איתכם מהרגע הראשון ועד סופו. כיף חיים.