המלחמה באירופה נותרת, לפי שעה, עימות בין אוקראינה ורוסיה, ללא מעורבות צבאית של מדינות נוספות. אבל גם מבלי שהעולם ירים את נשקו, הוא לא יכול להתעלם ממה שמתרחש באוקראינה בשעה שזרם הפליטים הופך לנחיל אדם ששוטף את היבשת. ביום שלישי האחרון הכריזה סוכנות הפליטים של האו"ם כי מספר הנמלטים מאוקראינה הגיע לשני מיליון בני אדם ביציאת התושבים המהירה והגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.
גם השיח הישראלי לא יכול להתעלם משאלת הפליטים בשעה שאלפים צובאים על שערי נתב"ג, ואפילו איילת שקד נאלצת לרכך, ולו זמנית וחלקית, את הנהלים. אפשר היה לחשוב שלעם היהודי למוד התלאות לא צריך לספר על פליטות, אבל מדינת ישראל לא מתגלה ברגעים אלו במיטבה ההומני והחומל. ואם המדינה ושרת הפנים שלה צריכות תזכורת, אולי כדאי שיסורו לצפות בסרט החדש "לברוח" (Flee). רק 90 דקות - כנראה שלא יותר מהביקור של שקד השבוע בהשקת ערכת הפילאטיס של לאה שנירר - שהם סיפור פליטות שגם אידאולוגית נוקשה של מדיניות הגירה קפוצת יד תתקשה להישאר אדישה מולו: פליטות מודחקת, מצלקת, מייאשת - ונצחית.
הצופה ב"לברוח" - ודאי הצופה הישראלי - יתקשה לחמוק מהדמיון בינו לבין "ואלס עם באשיר". כמו ארי פולמן ב-2008, גם יונאס פוהר רסמוסן הדני (זוכה התחרות הבינלאומית בדוקאביב ב-2013 עבור "לחפש את ביל") בחר באנימציה כאמצעי אפקטיבי לדלות זיכרונות טראומטיים ולהפוך אותם לסיפור קולנועי. כמו פולמן, זה הביא אותו לטקס האוסקר עם ציון דרך היסטורי - סרט האנימציה הראשון שמועמד לשלושה פרסים: הסרט הזר, הסרט התיעודי וסרט האנימציה.
סיפור אהבה שמספק רגעים של נחמה
הזיכרונות ב"לברוח" שייכים לאמין נאוואבי, שמו הבדוי של גבר שנמלט בילדותו מאפגניסטן עם עליית הטליבאן (כשהסרט הציג בפסטיבל ירושלים האחרון הוא זכה לתנופה אקטואלית לא מתוכננת, עם עזיבת ארה"ב ושובה של אימת הטליבאן לחיי האפגנים). אמין, שלדבריו מעולם לא סיפר את סיפורו עד כה, מגולל מסע מילוט שמורכב כמעט כולו מרגעים מדכדכים: מעצר פתאומי ונטול הסברים של אבי המשפחה, חיים במסתור במוסקבה, ניסיון בריחה כושל לשבדיה. על כל אלו מרחף קושי נוסף, והוא הנטייה המינית של אמין (הוא נמשך בילדותו לז'אן קלוד ואן דאם, ולא מהסיבות שבני גילו עושים זאת), ילד שגדל בחברה שמרנית שבה אין אפילו מילה ל"הומו".
מה שמתעתע ב"לברוח", שעוד לפני המועמדויות לאוסקר זכה בפרס חבר השופטים בתחרות הבינלאומית בסאנדנס ופרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל אנסי, הוא שלכאורה מדובר בסיפור עם הפי אנד: אמין מצא בשבדיה מקלט, קריירה אקדמית וזוגיות. סיפור האהבה בינו לבין בן זוגו קספר, שמלווה בעדינות את סיפור הפליטות, הוא לכאורה קו העלילה המאושר של הסרט, זה שמספק לצופים רגעים של נחמה. אלא שהפליטוּת היא הסאבטקסט של האהבה.
מבלי לבטא זאת במילים (למעט במשפט קצר ובודד), הניתוק של אמין ממולדתו ותלאות הפליטות הופכים אותו לגבר "לא בנוי למחויבות" במובן העמוק של הביטוי, כזה שנזהר אפילו מהבטחה למערכת יחסים יציבה ומקורקעת. גם אם איבד את מעמד הפליט, הוא נותר מבקש מקלט. כשקספר מבקש לעבור עם אמין לבית חדש, אמין מעדיף בתחילה הצעה לפוסט-דוקטורט בארה"ב. הבית אמור לסמל את סוף המסע, היפוכו הכפרי ומעורר הקנאה של הבית שאבד באפגניסטן - אך אמין דוחה אותו. הפליטות היא בדמו. זו הפליטות של "לברוח" - טראומה עמוקה שאין לה קץ. הפליט אולי ימצא מקלט, אבל הנפש - לעולם לא.