לא בדיוק עפתי על "כמעט מפורסמת", סרט הנוער שעלה לפני כמה שבועות בבתי הקולנוע, אבל יצאתי ממנו קצת אופטימית. זאת אולי לא עלילת ההתבגרות הקלילה אך חכמה תוצאת ישראל שייחלתי לה, אבל זה מתקרב לשם. אולי עוד כמה שנים יגיע הדבר האמיתי. ואז הגיע "ג'סטה" והוריד לי כאפה. אחר כך הוא ירד על הבגדים והתחביבים שלי, שאל אותי אם אין לי חיים בגלל שאני זקנה, ירק עליי רצף של מילות סלנג מדליקות וגזעיות וניגב את הזיעה מהפנים עם שטר של מאתיים. 

"ג'סטה" הוא סרט שמיועד בראש ובראשונה לנוער, ובפרט למעריצות והמעריצים של און רפאלי, אחיה הצעיר של בר. רפאלי הוא מתבגר בשם אדם, תלמיד פנימייה שמפתח אפליקציה ששמה כשם הסרט יחד עם שחר הסקייטרית (נאיה פדרמן) ויואב המכונה פיתה (מתן לקס). השלושה לא ממש מכירים זה את זה והפיתוח הוא בכלל שיעורי בית (איזה מין פנימייה מוזרה זו???), אבל למרבה המזל פיתה הוא מתכנת גאון, שחר מעצבת מצוינת ואדם לא מפריע, אז בטעות יצא להם להיט. 

ג'סטה, מין שוק בלתי חוקי בעליל של החלפת טובות, מושכת מיליוני משתמשים תוך שבועות ספורים והופכת את השלישייה למבוקשת במיוחד. המחזר הראשי שלהם הוא גווילי (מולי שולמן), מנכ"ל של חברת ענק המעוניין לקנות מהם את ההצלחה המקרית תמורת סכומים נאים. כשהם מסרבים, הוא מתחיל לשפוך כסף בלי הכרה - לוקח אותם למסעדות, משכן אותם בווילה מאובזרת, מצמיד להם באטלר (דודו ארז) ומגדיל שוב ושוב את ההצעה הראשונית שלו. בעוד הם חווים גרסה חיוורת במיוחד של "מסודרים", אדם ממשיך לחשוד שמשהו פה מסריח. מהר מאוד מתברר שהוא צודק ומישהו אכן מנסה לתחמן את החבורה ולקחת ממנה את מה שהרוויחה ביושר (נניח). 

ג'סטה (צילום:  יחסי ציבור )
רצף רנדומלי של רגעים ומיני-עלילות. מתוך "ג'סטה"|צילום: יחסי ציבור

כנראה שאם ממש מתאמצים אפשר למצוא נושא מוביל בכל הבלאגן הזה, אבל זה לא יהיה קל. "ג'סטה" נראה בעיקר כמו רצף רנדומלי של רגעים ומיני-עלילות. אדם מנסה להתחבר מחדש לאביו, שיושב בכלא. פיתה עושה דיאטה. שחר עושה מייקאובר. מסיבת בריכה. מסעדות. גווילי חופר ומאיים שיתמוך באפליקציה אחרת. אדם פוגש בחורה יפה ושחר מקנאה. כולן כתובות איום ונורא. אנחנו אמורים להאמין שילדי הפנימייה האלה מדברים כמו דמויות מ"בנות גילמור", אבל רפאלי ופדרמן מצליחים בקושי לדקלם את השורות המפותלות והשנונות שלהם, בעוד לקס בעיקר מביע רעב בניסוחים שונים. הילה ערן ודודו ארז מצליחים לעמוד במעמסה מעט יותר, אבל גם הם נשמעים מלאכותיים מאוד.

בין שורה חורקת אחת לאחרת, הסרט מעליב (רשימה חלקית בלבד) שמנים, רוסים, הומואים, נשים שלא נועלות עקבים, אנשים שאוכלים בריא, את השפה העברית, את כישורי המשחק של אלינה לוי ואת הקונספט של פרסום סמוי. הדבר היחיד שיש ב"ג'סטה" יותר מבדיחות מרושעות שלא לצורך זה פרסומות, חלקן אגביות ואחרות ארוכות ומשולבות בעלילה. אם בעצם מדובר בפרסומת ארוכה מאוד, מה הפלא שהסרט נראה כמו דרמה יומית של ערוץ הילדים שעברה שדרוג תקציבי קל כדי שתתחזה לסרט. בסצנה אחת השלישייה מגיעה לאולם תצוגה של חברת מכוניות כדי לבחור רכב לאירוע, אבל מדובר בקטינים בלי רישיון, אז אדם קורא למשאית גרירה. הרי למה לוותר על הצעה עסקית? ועוד לא דיברנו על החדר בווילה שמלא במשקאות אנרגיה ובבקבוקים של בירה שחורה ומוציא מהחבורה קולות נרגשים כאילו מדובר בהופעה פרטית של ג'סטין ביבר, או סתם בבירה עם אחוזי אלכוהול.

ג'סטה (צילום:  יחסי ציבור )
אתם בני אנוש? כנראה שגם אתם תיעלבו מצפייה ב"ג'סטה"|צילום: יחסי ציבור

עצוב שאחרי כל כך הרבה שנים בערוץ הילדים הבמאי קובי מחט חושב שהדבר הנכון לסרט לנוער הוא הומור נמוך על חשבונם של אחרים, חלקם קהל היעד שלו. אפשר רק לנחש איך ירגיש נער בעודף משקל שיגיע לצפות בסרט עם חברים ויראה איך פיתה מתחיל את הסרט עם הראש דחוף לתוך האסלה (למישהו בכלל עשו את זה בארץ אי פעם?), מקבל מדי שלוש דקות תזכורת לכך שהוא שמן מגעיל ואין לו זכות לגיטימית להתקיים עד שיירד במשקל ומסיים כשהנבל מאיים שידחוף לו יד לתחת. שחר, לעומת זאת, מוצגת כגאונה שקפצה כיתה פעמיים ומתאמנת בסקייטבורד מילדות, אבל כל זה פשוט חסר ערך אם היא לא תוריד את הפירסינג והאיפור כהה, תשים עקבים ותאסוף את השיער כמו אריאנה גראנדה. "בלי עקבים? זה פשע, בגלל זה קרתה השואה", ממלמל אחד הסטייליסטים שנשלחו לטפל בגברת הסוררת, רק חצי בצחוק כנראה. ואדם? הוא קצת עקשן ומנותק רגשית, אבל זה בסדר, כי הוא חתיך וכמובן מנהיג מלידה או משהו.

ומה עם הנערות והנערים שבשביל דמי הכיס שלהם הביזיון הזה נוצר? אם לשפוט לפי האולם הספציפי שבו צפיתי בסרט, הם אולי קנו מספיק כרטיסים כדי למלא אולם אבל ממש לא קנו את הבולשיט. זוג הנערות שישבו לידי חזו במדויק כל תפנית עלילתית וקלישאה תסריטאית דקות לפני התרחשותה. השאר לא צחקו ברגעי "יואו איזה שמן פיתה איכססס איזה שמן", לא צחקו כששני סטייליסטים ירדו אחד על השני באוחצ'ית במשך דקות ארוכות מדי ובאופן כללי צחקו מעט מאוד. כששחר ניסתה, שוב, להעביר מוסר השכל שקוף ומאולץ עם מוזיקה עצובה ברקע הם זרקו אחד על השני פופקורן או צעקו "אבל חלאס עם הדיבורים נו די לדבר אוף". בסצנות הרומנטיות הנערות ציפצפו וצעקו "איזה כיף לה" ובסצנת השיא הרגשי של עלילת "אבא של אדם בכלא וגם קוראים לו כמו לאבא של און רפאלי, אופס" הם צחקו בקול רם. אבל היי, את הכסף הם כבר נתנו, ואם יש משהו שלמדתי מ"ג'סטה", זה שאין בעולם הזה דבר יותר חשוב מכסף.

mako תרבות בפייסבוק