"לבבות הארגמן" ממש גרוע. זאת לא הפתעה: כבר משלב הטריילרים היה אפשר להבין שמדובר בטעות של כל המעורבים בדבר. אם היה רק סרט גרוע מבית נטפליקס, דיינו, אבל האירוע יותר חמור מזה: מדובר בסרט שהוא כלום. שעתיים שלמות שלא עוררו בי דבר מלבד אדישות ושעמום. מדובר כנראה בסרט הכי גנרי שראיתי השנה. וגנריות היא לא בהכרח מילה גסה, אבל כשאין בה אף מודעות, חן, הומור עצמי או אופי כלשהו היא יכולה לגרום לסרטים שלוקים בה להיראות כמו שומר מסך. ובמיטבו, "לבבות הארגמן" הוא בדיוק זה: שומר מסך עם עלילה, משהו שנראה כמו פרסומת לסלקום שנמרחה לאורך שעתיים ולא כמו סרט אמיתי. במרעו, הוא פשוט סיפור אהבה שעושה קולות של איש טיפש במיוחד שמשוכנע שיש לו מה להגיד.

בלב סיפור האהבה שלנו שתי נפשות מנוגדות. מצד שמאל עומדת קאסי, מוזיקאית יפת נפש שאוהבת מיעוטים ולהט"בים ושונאת את החיילים האמיצים שלנו. כשהיא תהיה גדולה, כך היא חולמת, תהיה זמרת מצליחה ונערצת. אבל כדי להגיע לשם היא צריכה, ובכן, להישאר בחיים, וזה לא קל עבורה: קאסי חולת סכרת, ובארצות הברית ביטוח בריאות אינו מובן מאליו, ואינסולין זה לא משהו שהמדינה מסבסדת, אלא מותרות. פה נכנס לתמונה הגברבר מצד ימין, לוק: בחור עם עבר פלילי, לב זהב וזוג זרועות שנראה נהדר בגופיית סבא. לוק הוא חייל מארינס שמרן שלא אוהב מהגרים, חושב שפמיניזם זה משעשע ושלגזענות יש גם יתרונות, כל עוד היא מופנית נגד האנשים הנכונים. בנוסף, הוא תכף יוצא לתעסוקה מבצעית בעיראק, אבל עדיין חייב המון כסף לסוחר סמים שהסתבך איתו בימיו כעבריין צעצוע.

אחרי שהשניים נפגשים ערב אחד בבר שבו קאסי ממלצרת (ולעיתים גם שרה), הם מבינים שכל אחד מהם יכול לפתור לשני את הבעיות אם פשוט יעשו את הדבר המתבקש ויתחתנו. רגע, מה? כן כן - מתברר שהצבא האמריקאי יודע לפרגן לבנות הזוג של חייליו האמיצים, ואם תינשא לבחור הזה שהיא לא באמת סובלת (הוא הרי מאוד ימני, והיא מאוד סמולנית), קאסי תהיה זכאית לביטוח בריאות חינם. לוק, מצדו, יקבל תוספת מכובדת לשכרו. ווין ווין לכל הדעות. האם הם מאוהבים? לא ולא. האם הם סובלים אחד את השנייה? נד ראשו. האם עד סוף הסרט הם יתאהבו? נו באמת. הלאה.

אפשר ומותר לבוז לסרט הזה על נקודת המוצא המטופשת שלו. אין שום דבר רומנטי בסיטואציה שבה אישה נמצאת במצב מסכן חיים שהיא נאלצת להתחתן עם מישהו שהיא לא מכירה או אוהבת כדי לקבל הטבת ביטוח בריאות. זה כל כך אנטי-רומנטי שקשה להבין איך אפשר לחשוב ברצינות שסרט יכול לרגש ככה. אין שום דבר מקסים או יפה בזה, וככל שהסרט מגלה אדישות לכמה שהסיטואציה שרקח עבור זוג היונים הזה דפוקה מהיסוד, קשה לקחת אותו ברצינות, וקשה עוד יותר לכבות את המוח וליהנות מהרומנטיקה. אבל אתם יודעים מה? באמת לא חסרים סרטים רומנטיים רבים שנקודת המוצא שלהם הייתה מטופשת באותה המידה, אם לא יותר, ואהבתי אותם בכל זאת. אין לי בעיה עם קולנוע מטופש, להפך, אני אוהב אותו מאוד, כל עוד הוא מפצה על הדביליות שלו איכשהו. ל"לבבות הארגמן" אין כלום.

אפשר למלא ספר שלם בדברים שחסרים ב"לבבות הארגמן". הבולט שבהם - שני כוכבים ראשיים שיכולים להחזיק סרט. לוק וקאסי מתאהבים האחד בשנייה (בעיקר כי הסרט החליט עבורם שהם חייבים להתאהב, התסריט לא נותן סיבה מספיק טובה), אבל אני לא התאהבתי באף אחד מהם. מה שאמור להחזיק את הכימיה של לוק וקאסי הוא ההבדל האידיאולוגי בין שניהם, אבל האידיאולוגיה שלהם שורטטה בקווים כל כך גסים ולא אלגנטיים שאין שום דרך להקשיב להם מדברים על פמיניזם, גזע והגירה בלי לומר "לא, סתמו קצת". קאסי אומרת "בלאק לייבז מטר" ונוזפת בגברים שמסגבירים לה; לוק מדבר על החיוניות שבלאומנות ועל הגאווה שבפטריוטיזם, ושניהם נשמעים פחות רהוטים מרוב מי שישבתי איתם בשיעורי אזרחות בחטיבה. 

מתוך
אי אפשר להתאהב בהם. גליצין וקרסון ב"לבבות הארגמן"|צילום: באדיבות Netflix, יחסי ציבור

זה לא עוזר כשהשחקנים שאני אמור לבלות איתם את השעתיים האלה עושים עבודה די נוראית. ניקולס גליצין בתפקיד לוק מזכיר שלא כל החתיך - זהב. הנוכחות שלו עצית והאנרגיה שלו לא קיימת. אבל החוטאת העיקרית כאן היא סופיה קארסון בתפקיד קאסי. ככל שזה נוגע לאמינות, נוכחות וכריזמה, ראיתי לא מעט כוכבות של סרטי מגמות קולנוע בתיכונים שמנצחות אותה, אבל על זה אני באמת מוכן להעלים עין, לא כולן נולדו מריל סטריפ. הבעיה היא שהיא מתעקשת לשיר, ואז המצב באמת נהיה בלתי נסבל: במקביל לסיפור אהבתם המטופש של לוק וקאסי, אנחנו עדים לעלייתה לצמרת של קאסי כזמרת, אבל קולה היה עבורי כמו שילוב בין בלמים חורקים לקלקר שמתחכך בקלקר. זה לא היה נעים. 

אם מסתכלים על "לבבות הארגמן" כדרמה רומנטית, הוא פשוט אירוע קולנועי נטול חיוניות, עניין או קסם. אם בטעות מנסים להסתכל מתחת לפני השטח שלו, אפשר גם לזעום על ההצגה הבסיסית של פערים אידיאולוגיים, על היחס הבסיסי שלו לסוגיית ביטוח הבריאות בחברה האמריקאית, על הגזענות האגבית והמגוחכת שלו. למלודרמת הקיטש הרומנטית האמריקאית יש מורשת ארוכה ומכובדת, גם במאה הנוכחית: "ג'ון היקר", "היומן", "סיפור אהבה בלתי נשכח". אף אחד מהם אינו יצירת מופת, אבל כולם סרטים מרגשים וכיפיים שמתענגים על ערכים אמריקאיים מיושנים ומטופשים. היה בהם קסם, סצנות זכורות והצגה קצת מורכבת לאיזשהן סוגיות רלוונטיות לאדם הממוצע. "לבבות הארגמן" הולך בדרך שכל הסרטים האלה הלכו בה, אבל עושה זאת בצליעה עילגת, והצליעה הזאת אפילו לא מצחיקה מספיק בשביל שהוא יהיה שווה את הזמן שלנו. כל דבר שקורה בסטורי שלנו באינסטגרם יותר מעניין מהסרט הזה.