בסרט "מכונת הכסף" של אדם מקיי, מועמד מוביל לאוסקר בצדק גמור, אנחנו נתקלים בדמותו המופלאה של ד"ר מייקל ברי (כריסטיאן בייל), מנהל קרן גידור חריג במיוחד. יש לו עין מזכוכית שגורמת לו להיראות כאילו הוא בוהה דרכך אל נקודה רחוקה בחלל; הוא מסתובב סהרורי מעט ברגליים יחפות ובטי-שירט דהויה כשכולם סביבו מחויטים במלוא המרץ; הוא חסר כישורים חברתיים לחלוטין, כי אספרגר זה הדבר; הוא מת על רוק כבד, מאזין לו בפול ווליום במשרד תוך כדי הכאה במקלות תיפוף על השולחן (בבית הוא מתופף על אמת, משפריץ זיעת כלכלנים לכל עבר); והוא גאון. כמובן. כך שהוא גם הראשון שחוזה את ההתמוטטות הצפויה בשוק המשכנתאות ואת המשבר החריף שבעקבותיה. אבל מה שכל כך מהפנט בדמות שלו הוא לא כל הסממנים החיצוניים האקסצנטריים, העוויתות בפנים, העמידה המרושלת או הדרך שבה הוא לוחש את גאוניותו. זאת דווקא העובדה שאלה נראים רק כקליפה לא חשובה לכל מה שמתחולל בתוכו. אין לנו גישה לשם, לבד מכמה הבלחים יקרים, אבל אנחנו רוצים גישה לשם. מה שקורן ממנו לופת את הצופה ומקרב אותו, ומסקרן אותו, ומעורר אותו, וגורם לו לרצות עוד מהדוקטור התימהוני הזה.
אדי רדמיין הוא ההפך הגמור. אמנם איכשהו הוא הצליח לתפוס כמה תפקידים אקסצנטריים שמהם עשויים הפסלונים המוזהבים, אבל לא משנה כמה טיקים ומצמוצים ועיוותים הוא יספק, שום דבר לא קורן מתוך הקליפה הזאת, למען האמת הוא תמיד נראה חלול כל כך, עד שמתחשק לקלוע לתוכו חרצנים או קליפות פיצוחים. השחקן הבריטי בן ה-34 פרץ לתודעה הגלובלית ב-2011, כששיחק את הנער המרגיז בעולם לצד מישל וויליאמס ב"השבוע שלי עם מרילין" וגילה סקס אפיל של חשופית ויכולת לעפעף יותר מדי ולהשאיר את הפה מעט פתוח כעדות לתמימותו האינסופית.
ארסנל של מחוות גוף שפוגע בדמות
נדלג על "עלובי החיים" ונגיע שלוש שנים אחר כך ל"תיאוריה של הכל", על חייו ומחלתו של סטיבן הוקינג, שם שכלל רדמיין את חיוכו התלוי ברישול תוך כדי נעיצת מבט חולמני אל עבר האופק. את תהליך ניוון השרירים והתעקמות הגפיים הוא עשה לא רע, זה נכון, אבל הפסקול האמוציונלי שופע הפסנתרים, כלי הקשת והמיתר ביטל כל מידה של עידון והגחיך את דמותו עד כדי פארודיה, ממש כמו זו שגילמה דמותו הגאונית של בן סטילר, טאג ספידמן, ב"רעם טרופי" כדי לזכות באוסקר – איכר נכה רפה שכל בעל שיניים בולטות. ורדמיין, תהיו בטוחים, אכן עשה אוסקר מהוקינג.
ועכשיו הוא שוב מועמד לאוסקר כשחקן הטוב ביותר, הפעם על "הנערה הדנית" של טום הופר, שם הוא מגלם את הילרי סוונק, כלומר צייר דני בשם איינאר וגנר שמאמץ דמות נשית בשם לילי אלבה ועובר סדרת ניתוחים לשינוי מין כדי להשלים את המהפך. גם כאן מגיע רדמיין חמוש בארסנל מפותח ותיאטרלי עד זרא של מחוות גוף ופנים מוגזמות, הטיות ראש ברבוריות מגוחכות, הבעות מיוסרות עד מוות, תנועות מריונטיות מזויפות, לחששנות פתיינית וכמובן השפתיים המתוחות לחיוך קבוע, כשהוא נבוך, מאושר, מהורהר, כועס או בוכה בכי תמרורים, חושפות את שיניו הסוסיות, ומעצימות את היעדר המיניות הבוטה שלו. וגם כאן הארסנל הזה רק פוגע בדמות, באמינות, בעומק וברצינות.
במקביל למועמדותו לאוסקר, אגב, הוא מועמד גם לראזי, טקס הפרסים לביצועים הגרועים של השנה, על תפקידו המושמץ בצדק ב"עלייתה של ג'ופיטר", שם הוא מגלם חייזר כוחני משבט מלוכה שמעוניין לכבוש את כדור הארץ ונע כרגיל בין לחשושים לצווחות. כך שלפחות מישהו מבין אותי ואפילו מוכן לתת על זה פטל מוזהב.
אם זה נער מאוהב המתחבט בענייני הלב, גאון פיזיקלי המתחבט בתיאוריה של ה-כל, או צייר נוגה המתחבט בזהותו המינית, את כולם מצליח רדמיין לרדד ולהשטיח בלהטוטנות שלו. שמעתי שנותנים על זה אוסקר.