כשהכתוביות עולות בסיום הסרט "בית לחם", הקהל נשאר יושב בדממת אלחוט למשך כמה שניות. זו האינדקציה הראשונה, או בעצם האחרונה, להיותו דרמה מצוינת – הוא מצליח להמם את הקהל הישראלי.

למרות האסוציאציה הטבעית והשיוכים למחנה השמאל והימין כאחד, סרטו הראשון של יובל אדלר (שנכתב בשיתוף פעולה עם כתב השטחים הותיק עלי ואקד) איננו סרט פוליטי. כלומר, לא במובן של נטילת נרטיב דומינניטי במפת הסכסוכים האיזורית. למעשה, הוא לא מציע ולו תובנה אחת אודות המצב הישראלי-פלסטיני. אלו שמבקרים אותו בשל כישלונו לעשות כן כנראה לא לקחו בחשבון שאולי זו מראש לא הייתה כוונת המשורר.

בית לחם (צילום: ורד אדיר)
לא שמאל ולא ימין. בית לחם לא לוקח צד|צילום: ורד אדיר
אין זה אומר שהסרט, שכבר יותר מפעם הוצמד לו הכינוי "'הסמויה' של השטחים", הוא נטול ביקורתיות; אלא רק שהטון הביקורתי איננו אחיד ועוקב לאורך העלילה. "בית לחם" עומד על מערכת היחסים המורכבת והשברירית בין קצין השב"כ רזי תושב ירושלים, לסנפור הצעיר, תושב בית לחם, משת"פ ואחיו הצעיר והלא יוצלח של מפקד גדודי חללי אל-אקצא, שנמצא במסתור מפני הכוחות הישראליים התרים אחריו. אינטרסים ורעב לקרבה משני הצדדים מביאים את הקשר של השניים לפינות אפלות ומסוכנות אפילו יותר מאלו שהחיים במילא זימנו להם.

פעולה נטולת תעמולה

אדלר וואקד הצליחו ליצור תמהיל היפר-ריאליסטי של מאזן הכוחות הלא-יציב בשטחים בין הארגונים הפלסטיניים, הרשות, הצבא והשב"כ, אשר בשילוב עם הקצב המהיר (טורבו ביחס לקולנוע הישראלי) והמשחק המצוין ולמעלה מזה, מביא לקפיצה מהירה ומתמדת בין נקודות ההזדהות של הצופים – מה שמחבל בנטיה להתבצרות פוליטית מול הסיפור ומותיר אותם על קצה הכיסא לאורך הסרט כולו.

בית לחם (צילום: ורד אדיר)
מתח שישאיר אתכם על קצה הכיסא|צילום: ורד אדיר
המתח החזק בין כה מתוגבר בהרבה אלימות, ומבחינה זו הסרט אוחז בכמה נקודות קשות לצפייה. בנוסף, נדמה שהסרט מתייחס מלכתחילה לבעיה הנקודתית שמוצגת בו כחסרת פתרון אמיתי, ולכן הופך לרגעים אחדים לפסימי עד מדכא; מצד שני, יכול להיות שהקולנוע האמריקאי פשוט הרגיל אותנו יותר מדי לאלימות מלווה בטון עליז.

בשורה התחתונה "בית לחם" מגולל עלילה מטלטלת אחת, ובמובן זה הוא לגמרי מותחן אקשן קצבי והופך קרביים, וללא ספק מהטובים שנראו כאן. אמנם לא כזה שניתן היה לספר אותו בכל מקום בעולם (כמו למשל, "מי מפחד מהזאב הרע" המצוין של קשלס ופפושדו), אבל עדיין פעולה (יחסית) נטולת תעמולה. השאלה האמיתית היא האם כבר הגענו לנקודה הפריווילגית שמאפשרת לספר סיפור לא פוליטי אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני רב-השכבות והמשתתפים; ומה זה בעצם אומר לגבי המציאות אי שם מעבר למסך הבד.

בית לחם (צילום: ורד אדיר)
מותחן מהטובים שנראו בקולנוע הישראלי|צילום: ורד אדיר
>> "תשוקה": מותחן אירוטי אינפנטילי ומענג
בואו לפייסבוק שלנו