לרגע קטן, בערך באמצע, עוצרת עלילת "לצוד פילים" ואליהו רוקד עם אשתו רודה. הוא מניח תקליט על פטיפון בן מאה ומתוכו בוקע קולה של חוה אלברשטיין, ששרה לכבודם את "אדבר איתך" של רחל שפירא. הזוג המבוגר, בעל ואישה שבחייהם ובמותם לא מסכימים להיפרד, רוקדים לצלילי שיר האהבה האיום והנפלא הזה ולכמה דקות לא חשוב לאף אחד שהוא זקן שלא ליקק הרבה דבש ושהיא כבר שנים בקומה. הם רוקדים, נשענים, מתחבקים ומתערבבים לגוף אחד. עושים אהבה כמו שצריך. כשאליהו משכיב את רודה בחזרה במיטה, היא מחייכת כמו המונה ליזה.
כולי תקווה שעוד שורות רבות ייכתבו על הסצנה הזו, ששווה לבדה את מחיר הכרטיס, אבל לכם בטח דחוף לדעת, כמו תמיד, על מה הסרט. כי זה מה שחשוב הרי, ולא חשוב בכלל. אז מסביב לריקוד הזה עשה רשף לוי אחלה סרט. קומדיית פשע קלילה, קצבית ומצחיקה, שהיא גם משל חכם על משחק, התבגרות, זקנה ואהבה.
החברים של סבא
באחד המשפטים בשיר "אדבר איתך", כותבת רחל שפירא "יש בי כח, יש בי כח, אל תחוס עליי". ולוי אכן לא חס על הדמויות שלו. הנער (גיל בלנק) בתפקיד הראשי רואה דברים שאסור לנערים לראות, סופג השפלות מהסוג המעליב, ונשאר מספיק אינטליגנטי ורגיש כדי להתעסק בעיקר ולא בתפל, באהבה ולא בבדידות. שלישיית הזקנים, ששון גבאי, מוני מושונוב ופטריק סטיוארט, מגלמים כל אחד גוון אחר של רוח וחיים.
מושונווב משובח כרגיל כסבא ניק, חברו הטוב מימי הפלמ"ח של אליהו, הוא מופת של אמירת האמת בפנים, וגם של צבע והומור עצמי. נראה שאין תפקיד שהאיש הזה לא מסוגל לגלם. סטיוארט, כשחקן תיאטרון בריטי כושל שגם תואר האצולה נלקח ממנו והוא נותר חסר כל, מספק אמירה אצילית, מלאת הומור וחן, על ההבדלים הדקים שבין העולם האמיתי לזה שעל הבמה ועל השילוב ביניהם.
תנו לו להיות אתכם
גם דמויות המשנה מתפתחות במהלך הסרט ועושות תפקידים מצוינים. יעל אבקסיס כאמא ואישה שאיבדה כמעט הכול, הנלחמת על קיומה העצמאי, משה איבגי כמנהל בנק תחמן, אך משתוקק לאהבה, תיקי דיין כמנהלת בית אבות חנפנית, רותם זיסמן כהן שאני לא רוצה לקלקל לכם אבל היא סוכרייה אמיתית וצביקה הדר בסצנה נפלאה בין אב לבן, המסתיימת באופן טראגי שבתזמון מצמרר משהו, לא יכולה שלא להזכיר את ג'יימס גנדולפיני.