סקייפול הוא הבונד הטוב מכולם

ג'יימס בונד (צילום: יח — יקרנים, בחיים לא משכיר יותר בליסינג|צילום: יח"צ באדיבות yes

יש דברים שנועדו לשרוד חמישים שנה: יין טוב, אקדחים בנויים לתלפיות, מכוניות אסטון מרטין, אבל סוכנים חשאיים? הם לא נועדו להישאר במשחק כל כך הרבה זמן. אנשי הרפאים האלה נועדו להיות ארעיים, ברי החלפה, כאלו שלא אמורים להישאר כאן מספיק זמן כדי שנבחין בהם. סוכנים חשאיים הם האמצעי, לא המטרה. המטרה היא המולדת, הממלכה, המלכה.

הסרט ה-23 של ג'יימס בונד פוגש את בונד הקשיש. רק לפני שני סרטים הוא חזר להתחלה, כמיטב המסורת בהוליווד, על מנת לנסות להבין למה הוא עושה את כל זה. בסקייפול הניסיון הזה מגיע לשיא, לא סתם שיא רגשי לסרט בודד, אלא שיאה של הסדרה כולה. כש"קיו" החדש (בין ווישוואה הנפלא) נותן לבונד את הצעצוע התורן שלו - אקדח המותאם לכף ידו של הסוכן האגדי, הוא מכריז כי מדובר ב"פחות מכונת ירי רנדומלית, יותר הצהרה אישית". הגדרה מושלמת לסוכן המפורסם בעולם, כזו שאף אחד לפניו לא הצליח להפיק. ברוכים הבאים לסרט ההצהרה האישית של בונד. ואיזו הצהרה זו, יאללה.

כל האקשן שאפשר לקבל בלי ללכלך את החליפה

ג'יימס בונד (צילום: יחסי ציבור ) — די, גם אתה מכיר את אליזבת? למדה איתי ביסודי|צילום: יחסי ציבור

אם כל הפילוסופיה הזאת מרתיעה אתכם לרגע, אל תחששו - מדובר בסרט בונד מלא בכל טוב, כזה שישכיח מכם את החלטורה המגוחכת ב"קוואנטום של נקמה" וימריא למחוזות השון קונריות הישנות והאהובות. דניאל קרייג הוא בונד פנטסטי, כזה שמגיע עם רצח בעיניים מצד אחד, אבל גם עם סקס אפיל ייחודי מנגד. החייתיות הבלתי ניתנת לריסון של הסרטים הקודמים מרוככת כאן על מנת לספק את השילוב המושלם שדמותו של הסוכן הייתה זקוקה לו. כן, לקפוץ על גג של רכבת דוהרת מגג של עגורן עדיין דורש קצת קואורדינציה, אבל אם כבר נחתת, אולי תסדר קצת את החליפה. אתה סוכן הוד מעלתה למען השם.

אל כיסא הבמאי הונחת, הישר מפנתיאון זוכי האוסקר, הבמאי סם מנדז (אמריקן ביוטי, חלון פנורמי). זוהי הפעם הראשונה שזוכה אוסקר מביים סרט בונד, וזו בטח הפעם הראשונה שבמאי כל כך ויזואלי מגיע לביים את 007. באופן מפתיע, מנדז מביא לבונד את היכולות הוויזואליות העילאיות שלו מבלי לפגום במה שעושה את בונד לסרט אקשן מהנה בטירוף. החצי הראשון יגרום לכם להיזכר למה אתם כל כך אוהבים סרטי מרגלים בכלל, וסרטי מרגלים בריטים בפרט. מכתוביות הפתיחה המרהיבות ועד לסצנה בלתי נשכחת בשנחאי, אי אפשר לטעות בסגנון המוכר והאהוב של 007. על התבשיל המורכב הזה מנצח הצילום של רוג'ר דיקינס, הצלם הקבוע של האחים כהן, שנותן לבונד עומק פילמאי שכמותו עוד לא ראינו. הסצנות נצבעות בצבעים עזים, המציאות נצבעת בסוריאליזם העז ששירת כל כך טוב את האחים בסרטים שלהם.

גבירותי ורבותי, מהפך

אחרי כל הכיף היפהפה הזה מגיעה המחצית השנייה של הסרט. חלק מהאנשים לא יאהבו אותה, זה בסדר, אלה גם ככה לא אנשים שהיינו רוצים להיות חברים שלהם. מדובר בלא פחות מאחד ההיפוכים והמבריקים שנראו בתולדות הקולנוע. הסרט מקבל טונים מאיימים, ובונד נדרש לפתע להוכיח את עצמו ולעבור התפתחות שכמותה לא עבר ב-22 וחצי סרטים. בדרך לא מעט מאבני הדרך במיתולוגיה של בונד יתהפכו ויבדקו. מדמות הנבל הנפלאה של של חאווייר ברדם, שמחזיר את הכבוד האבוד לרשעים עם משחק מהפנט, וטריק תסריטאי מבריק שיגרום לכמה צופים לנוע בחוסר נוחות בכיסאות שלהם.

ואולי זו גם הגדולה של סקייפול. אפשר היה להמשיך ולשחק את בונד הישן והאהוב, לתת לצופים את מה שהם רוצים עם נופים מרהיבים ובחורות זורמות עם מבטא מוזר (זה, אגב, החלק הלוקה בחסר של הבונד ה-23. הנערות בו כמעט אנמיות). אבל סקייפול נותן לסדרה זווית חדשה להתעסק בה: הוא בוחן את דרכיה הבריטיות, את העולם הישן מול החדש, ובדרך מעניק לנו, צופי בונד, משמעות חדשה ומרגשת על ההתמכרות שלנו להרפתקאות הבינלאומיות של הסוכן בשירות הוד מלכותה ולרכבת ההרים שהיא הקולנוע. איזו דרך אדירה לחגוג את משבר אמצע החיים. שיהיה עד מאה ועשרים בונד.