בתגובות לפוסט המפרסם את הסרט "הבקתה" בפייסבוק של סינמה סיטי, חוזרות שוב ושוב תגובות בסגנון "לא הבנתי על מה הסרט, אבל אביב אלוש". קשה להבין על מה בעצם מדובר, או אפילו מה הז'אנר, לפי הטריילר הקצרצר והתקציר העמום שהאינטרנט הישראלי מספק. זה כנראה לא מקרי. "הבקתה" הוא סרט אולטרה-נוצרי שלרגעים נראה כמו פרסומת לאב, הבן ורוח הקודש. קשה לי לדמיין שהוא בכלל היה מוקרן בישראל אם אביב אלוש (אברהם אביב אלוש, לפי הקרדיטים) לא היה משתתף בו. זה לא אחד מהסרטים האלה שיש להם סאבטקסט נוצרי אבל על פניו הם עוסקים במשהו אחר – זו מיסיונריות לפנים, עם כל המניפולציות הרגשיות שאפשר לדחוק בקצת יותר משעתיים.
לפניכם, תאמינו או לא, התקציר האמיתי של הסרט: מקנזי (סם וורת'יגנטון) חי את החלום האמריקאי הפרברי והלבן. יש לו שתי בנות ובן ואישה אוהבת, איתם הוא הולך בכל יום ראשון לכנסייה. הם כל כך אוהבים את אלוהים שהם מכנים אותו "פאפא", אבל מק, שהייתה לו ילדות עשוקה בצל אב מכה, פחות בקטע. יום אחד נוסעים האב והילדים לקמפינג שמסתיים באסון כאשר מיסי, בת הזקונים, נחטפת ונעלמת. מאוחר יותר מק השבור מקבל מכתב מסתורי (בלי בול! בלי עקבות בשלג!) החתום על ידי פאפא, המזמין אותו אל "הבקתה".
מק ממהר אל הבקתה הנטושה בהרים שבו נמצאה השמלה המוכתמת בדם של בתו ביום היעלמותה ושוקל התאבדות. לפתע מופיע במקום אביב אלוש ומק עוקב אחריו אל בקתה מופלאה ומעוצבת, כולה פרחים וצמחייה באמצע השלג. בבקתה מתגוררים יחד אלוהים, שנראה/ית כמו אוקטביה ספנסר; ישו, שהוא בעצם אביב אלוש בחולצת פלנל; ורוח הקודש, המכונה סראיו ונראית כמו אישה צעירה ממוצא יפני. בהמשך מק יפגוש גם את "החוכמה" (אליס ברגה מ"עיר האלוהים"), אישה בתחפושת "פיית הכוכבים" מקולקציית שושי זוהר 1994. החבורה הקדושה הזו מבקשת להפוך את מק למאמין אדוק יותר על אף הטרגדיות שחווה, אבל היא לא חלילה קוראת לזה כך, אלא משתמשת בביטויים מכובסים כמו "ליצור מערכת יחסים קרובה יותר".
בין שיעור אחד למוסר השכל שני, הוא יתפנק עם מאפים וריבות ושאר מטעמים מעשה ידיה של אלוהים (סליחה, "פאפא"), שהיא כמובן בשלנית ואופה מדופלמת ונשאר לה גם זמן למניקור. "איך יכולת לתת לבת שלי למות?", הוא צועק מול פניה הזחוחות של ספנסר, שבדיוק בוצעת פרוסת לחם לבן משולחן ארוחת הבוקר העמוס עד כדי גיחוך. "אתה לא חושב שאני טובה, אבל תאמין לי, אני טובה", היא אומרת. "תאמין לי שאני שם, בכל סיטואציה, פועלת לטובתך", היא חוזרת בכל פעם שהוא שואל אותה על הדברים הרעים בחיים.
כשהוא לא מנשנש או עוזר במטבח, מק מצטרף לסראיו בעבודות בגינה או לישו בחתירה באגם. "אתה בכלל לא נראה כמו שום דבר שלימדו אותי על דת", אומר מק, ומתכוון ל"אתה צעיר וחתיך ואפילו שחום". "דת? זה יותר מדי עבודה. אני בעצמי לא בדיוק מה שתקראו לו נוצרי", צוחק אלוש. אחר כך הם רצים בכיף שלהם על המים, "זה קל יותר כשאני לצידך, לא?". זה לא תמיד כיף וצחוקים, הרי מק צריך לקבל על עצמו את ערכי הנצרות בצורה ניו-אייג'ית ודי מכעיסה: הוא נדרש לסלוח לאלוהים, לאביו המתעלל, לרוצח בתו, ולא מתוך תהליך נפשי מורכב אלא מתוך החלטה מודעת של "אני לא מבין כלום ואין לי זכות לשפוט איש". הוא צריך לוותר על כל ביקורת שיש לו על פאפא, כי הרי הוא אוהב את כל ילדיו באותה המידה ואין בה/ו שמץ של זעם.
מובן שלא כל סרט נוצרי או אפילו מיסיונרי הוא חסר טעם מעצם מהותו, אבל לא כולם נראים כמו "הבקתה" שמעוצב כמו סניף של מקס סטוק ומצולם בצורה מנקרת עיניים (פרחים! שמיים! אגם! אושר! שמחה! קנו עוד היום!). לרוב הסרטים הנוצריים אין עלילה בסיסית כה מטופשת - שעה ראשונה שהיא רצף של טרגדיות וזוועות, אפקטים מכוערים, קריינות מעצבנת ומשחק כל כך מביך (גאווה ישראלית קטנה מאוד - אביב אלוש יוצא כאן הכי בסדר). בעיניים אתאיסטיות, או סתם ספקניות, מדובר בסרט מגוחך אבל גם מרתק, כמו הצצה ישירה אל לב-ליבה של הנצרות המסחרית והנבובה, זו שתגיד לך כל מה שתרצה לשמוע כדי שתבחר בה, כדי שתלך לכנסיה ותשיר בקול גדול.
האמת, גם עבור הנוצרים המאמינים יש בסרט הזה משהו מכעיס, כי הוא בכלל לא פונה אליהם. מי זוכה לבלות סופ"ש של פטפוטים ואפייה עם אלוהים? האם שתמיד האמינה באל ובדרכיו, גם אחרי שאיבדה את בתה הקטנה? לא, בעלה הספקן. קהל היעד הוא הרי לא אלה ששרים בלב שלם שאלוהים גדול ומדהים, אלא הטיפוסים שברוב חוצפתם לא שרים בקול רם מספיק בכנסייה, אלה שרק רוצים שמישהו יגיד להם שבסוף הכל יהיה בסדר, שמה שהם עושים חשוב, שהילדה שלהם משחקת כל היום עם ישו באחו ירוק.
מזייף
גם סרטו החדש של נוני גפן מתאר גבר מוכה טראומה שמוצא גאולה במקום מפתיע. במקום בקתה מקושטת פרחים - מועדוני הופעות אפופי עשן בתל אביב. גפן גם מככב בסרט כנוני, חייל שיוצא למבצע צבאי בעזה וחוזר כהלום קרב שלא מסוגל לדאוג לעצמו והדבר היחיד שיוצא לו מהפה הן זעקות אימה ושבר. כשחבריו הקרובים (דודו טסה וקובי פרג') מציעים לקחת אותו איתם לתל אביב, הוריו (מכרם ח'ורי וגילת אנקורי) נענים להצעה במחשבה שזה "לא יכול להזיק". זמן קצר אחרי שהוא מגיע לדירה התל-אביבית, נוני מתפלפ עוד יותר ומחליט שהוא בכלל אמנון, דודו המוזיקאי המנוח שעל שמו הוא קרוי.
אמנון לא ממש יודע לנגן או לשיר ובקושי זוכר את המילים או הלחן של השירים להם הוא מבצע גרסאות כיסוי, אבל ההמון הנבוב מתאהב בדמותו המחוספסת והאפלה. הוא הופך לכוכב במהירות מפתיעה, ההופעות שלו מתמלאות, הוא חותם על חוזה הקלטות עם ניצן זעירא (דביר בנדק) ומתחיל לצאת עם צעירה גרמנייה. ככל שהוא מצליח יותר, הוא הופך לזחוח יותר, מנותק יותר מהמציאות ומסוכסך יותר עם עצמו ועם העולם. ההורים מודאגים, וכך גם רותם (טסה), חברו ושותפו לדירה שנדרש לעזור לו לתחזק את האשליה הזו. ההצלחה המהירה והשטחית של אמנון שוברת לו את הלב, כמוזיקאי השואף להכרה בפני עצמו.
"הכל שבור ורוקד" מפוצץ בפוטנציאל, עם בסיס דרמטי טוב וסיפור שנוגע בביזאר ובכל זאת מסקרן. חבל שהוא פשוט לא עובד. יש בו כל כך הרבה החלטות מוזרות שלפעמים נראה שהן נעשו בכוונה, כדי להגחיך, רק לא ברור את מה. זה מתחיל בדירה רחבת הידיים באופן בלתי סביר לתל אביב, ממשיך בפתיחות המוגזמת של ההורים והפסיכולוגים (יוסי מרשק וזאב טנא) לחיים החדשים של נוני בתל אביב, שהם מלאי סיכונים גם עבור מי שאינו נמצא במצב נפשי קשה, ומסתיים בכתיבה הבעייתית של דמויות המשנה (בעיקר הנשים). ההצלחה של נוני כמוזיקאי לא תואמת בשום צורה את ישראל 2017 (באמת? קאברים איומים לשירי פוסט פאנק מהאייטיז? זה מה שתופס כאן עכשיו?) ולא עובדת גם כסאטירה על תכניות הכישרונות, כיוון שהציבור מפרש את יצירתו לכאורה כ"סוג חדש של אמנות". במקום שער ב"פנאי פלוס", אמנון מופיע במאמר דעה על השער של "ישראל היום". מה?!
למרות הכל, יש בסרט הזה משהו שקצת גורם לך לרצות להיות בעדו ולסלוח לו, עד שכבר אי אפשר. כמה סצנות "אדם מביט במראה, רעש סטטי ברקע, קלוז-אפ קריפי על העיניים" אפשר כבר לסבול לפני שמתייאשים סופית? בהיעדר תסריט מלוטש מספיק או היגיון פנימי כלשהו, הקרדיט הולך לצילום היפה של זיו ברקוביץ' או לדמויות הסימפטיות של ההורים והחברים. קובי פרג' מצוין כחבר הציניקן ודודו טסה מצליח לעורר הזדהות, גם אם יכולותיו כשחקן מוגבלות מאוד ולא תואמות את דרישות התפקיד.
ההופעה המאכזבת מכולן היא של זאב טנא, ליהוק שהוא גימיק נטו. טנא נוטה להדגיש משום מה את המילה הלא נכונה בכל משפט - טעות שמאפיינת את הסרט כולו. למעשה, היא מאפיינת גם את אמנון כזמר - הוא שר את השירים פחות או יותר כמו שאמורים, אבל מפספס את הפסגות הרגשיות שלהם, את הרגעים שאמורים להפוך קאבר גרוע לביצוע בלתי מלוטש אך נוגע ללב. עוד קצת רגש היה יכול להציל את הסרט מעצמו, אבל בהיעדרו נשארנו עם סרט תמוה וערמה של פוטנציאל לא ממומש.
תמונה קצרה
