יש הורים שמקפידים להושיב את הילדים שלהם אך ורק מול מוצרי תרבות מעשירים ומחכימים. רוב ההורים מחפשים סרט טוב דיו. משהו נחמד להעביר מולו שעתיים וחצי במזגן, שלא יגרום לילד/ה לבכות באולם ולא יעבור לחלוטין מעל הראש שלו/ה. כאן נכנס לתמונה אולפן האנימציה אילומיניישן. אולפן הבן של יוניברסל הענק מוכר במיוחד בזכות/באשמת המיניונים, התפלצים הצהובים שגרמו למליוני הורים להתגעגע ל-"Let It Go" של "לשבור את הקרח". והנה, אחרי שני סרטי "גנוב על הירח", "הופ ארנב", "הלורקס" ואחד סרט סולו לתפלצים, הגיע "החיים הסודיים של חיות המחמד" - סרט צבעוני ותזזיתי בכיכובם של כלבים, חתולים, ארנבים, אוגרים וחיות אחרות. איך יצא? טוב דיו. הילדים בקהל צחקו. גם אני צחקתי פעם-פעמיים.
לא ציפיתי לצאת כל כך אדישה מסרט מצויר על חיות פרוותיות ומצחיקות שיוצאות להרפתקאות. די חיבבתי את כל סרטי האולפן עד כה - מלבד "הלורקס" שתיעבתי - ואת "גנוב על הירח" אני עדיין מחשיבה לסרט ילדים מצוין ומומלץ. ניכר גם שהיוצרים שיננו את הנוסחה הפיקסארית המנצחת, כולל הרגע שאמור לגרום לכולם להזיל דמעה והקריצות לסרטים קודמים של האולפן. למרות זאת, "חיות המחמד" נשאר מקסימום חביב, לא משהו שדחוף לי לצפות בו שנית. יש בו שתי סצנות מקסימות, אבל אפילו הן קצת מאכזבות בדיעבד, כעדות למה שיכולנו לקבל במקום הברקות כמו "ארנב נוהג במשאית" (עוד דבר שפיקסאר כבר עשו, פעמיים, הרבה יותר טוב).
"חיות המחמד" הוא גרסת הסרט לקמפיין "לעולם לא אשאיר אותך לבד" נגד נטישת בעלי חיים שרץ לאחרונה בפייסבוק. הג'ק ראסל טרייר מקס (לואי סי.קיי מתבזבז) ודיוק, ספק כלב ענק ופרוותי ספק צאצא של צ'ובקה (אריק סטונסטריט מ"משפחה מודרנית") מתרחקים מהבית כתוצאה ממאבק אלים על אהבתה של הבעלים קייטי, פוגשים מחתרת רצחנית של חיות נטושות ומבינים משהו שהם בעצם ידעו כבר - אין כמו בית חם. אה, וגם צריך ללמוד לשתף פעולה ולהיות חברים טובים וכל זה. מסר טוב דיו.
את הלקח לומדים השניים, וגם החברים שיוצאים לחפש אותם בהובלתה של הפומרניינית המאוהבת גידג'ט (ג'ני סלייט), ברצף בלתי נגמר של הרפתקאות מוגזמות עד לרמה שבה לא ברור מה סודי בהן ואיך הן לא משודרות לייב בכל העולם. כל זה מתרחש בניו יורק, כפי שמלמד אותנו שיר הפתיחה, המנון הפרובנציאליות "Welcome To New York" של טיילור סוויפט, שכבר ביאס אותי במוצר בינוני אחר מהשנה החולפת, "המדריך לסינגלס". חשיבות הכרך לעלילה מסתכמת בסצנת מעבורת אחת, בדיחת נדל"ן אחת ושימוש מופרז במדרגות החירום.
חוץ משתי הסצנות המקסימות הנ"ל, אחת נחשפה כבר בטריילר, הסרט כמעט לא מתעכב על הדרכים שבהן החיות מעסיקות את עצמן. החיות אולי הולכות על ארבע, אבל הן מואנשות כמעט באותה המידה כמו אלה ב"זוטרופוליס", ואם נשאר שביב קטנטן של ריאליזם בתסריט הוא כנראה נמחץ ע"י הסצנה במפעל הנקניקיות (רגע משונה וחסר חשיבות לעלילה מהסוג שהאינטרנט מכנה Big Lipped Alligator Moment, וכזה שעלול לגרום גם ללא-טבעונים להרגיש אי נוחות).
אף אחד לא מצפה שסרט מצויר עם חיות מדברות יהיה ריאליסטי, אבל הייתם מצפים שסרט שמתעקש ללכת למקומות קיצוניים כאלה יהיה קצת יותר יצירתי או לפחות ינסה לגבות את השטויות עם דמויות שמאופיינות קצת מעבר ל"כלב קטן ונלהב" או "חתולה זללנית ואדישה". זה לא שאין בסרט דמויות נחמדות ובדיחות סבירות, יש המון משניהם, אבל זה לא מספיק כדי להפוך את "חיות המחמד" ליותר מ"הילד מאוד נהנה". ילדים אוהבים סרטים עם הרבה דמויות, הרבה בדיחות ורגעי אקשן מופרעים ומופרכים, אבל את התפרים הגסים בין כל אלה קל יותר לזהות אחרי שמסיימים גן חובה.
מתחת לאף
חודש יולי הגיע, ועימו שלל הזדמנויות לשוחרי קולנוע לשבת באולם ממוזג מול תמונות נעות. פסטיבל הקולנוע ירושלים ייפתח השבוע, כמו גם הפסטיבל לסרטי ילדים ונוער ותוכנית קולנועית מיוחדת לציון 80 שנה למלחמת האזרחים בספרד בסינמטק תל אביב. בין כל אלה, תוכלו לאתר בתוכניית הסינמטק התל אביבי סרטים ישראלים חדשים שכדאי לשים לב אליהם, שניהם של במאיות ישראליות שזהו סרטם השני, כשמאחוריהן יצירת ביכורים זכורה לטובה.
הראשון הוא "סופעולם" של רוני קידר ("ג'ו+בל"), מסוג הסרטים שהמרצים שלי באוניברסיטה אוהבים לכנות "ניסוי קולנועי". גם ההפקה שלו הולמת סטודנט שנה א' - הוא צולם במשך לילה אחד, בטייקים בודדים, לאור נרות וכמעט ללא תסריט. למרבה המזל, קידר איננה סטודנטית והניסוי שלה עלה יפה, כשהרעיון המעניין שבבסיסו מוביל לסיטואציות מפתיעות, נוגעות ומצמררות. במשך קצת פחות משעה וחצי, שמונה צעירים (בין המשתתפים - סיוון לוי, גאיה שליטא כץ ויותם ישי) נפרדים מהעולם בידיעה כי עם עלות השחר העולם יגיע לקצו. זריזות ההפקה לא מנעה מהסרט להתעכב מאוד בדרכו אל הצופים - הוא צולם, איך לא, ב-2012, הוצג לראשונה ב-2014 בפסטיבלים קולנוע דרום ואוטופיה וכעת זוכה, סוף סוף, לראות אור. תוכלו לתפוס אותו לאורך חודש יולי כל יום רביעי, שישי (הקרנת חצות) ושבת.
"שלושה אחים ומערה" של תמר טל ענתי ("הצלמניה"), לעומת זאת, הוא סרט תיעודי מלא שמחה, חיים, אור וצילומי חוץ. הבמאית מלווה את אביו ושני דודיו של בן זוגה במסעם לטוסקנה, במטרה למצוא את המערה בה התחבאו כילדים בתקופת השואה, ואולי גם להרכיב זיכרון משפחתי חדש ומשותף של אותה התקופה. קל להבין מדוע עורר הסרט כל כך הרבה עניין בדוקאביב האחרון - הוא נגיש וחינני אך לא שטחי, מתעד סיפור ודמויות מעוררי השראה ומתאים לצפיות משפחתיות תלת-דוריות. הנוף האיטלקי הוא רק בונוס. לסרט מתוכננות עוד שבע הקרנות תל אביביות בחודש הקרוב, והוא יציג גם בסינמטקים בהרצליה ובחיפה.
תמונות קצרות
