שבוע וארבעה ימים

הקולנוע הישראלי שלט השנה בפסטיבל ירושלים. לצידם של סרטים בינלאומיים מסקרנים כמו "דוגמניות ושדים" ו"פטרסון" של ג'ים ג'רמוש, נראה ששיחת היום, כל יום, הייתה סרט ישראלי. עלילתי, תיעודי, תחרות או הקרנה מיוחדת, לפעמים גם וגם וגם. רוב ההקרנות הישראליות היו מינימום עמוסות ובדרך כלל אפילו סולד אאוט. משתתפי התחרות הישראלית-עליליתית היו שונים מאוד באווירה ובסגנון, אבל כולם עסקו בצורה כזו או אחרת במשפחות ובהורות. בשלב מוקדם מאוד של הפסטיבל סומנו שני הסרטים שהגיעו לבירה אחרי סיבוב בקאן, "שבוע ויום" של אסף פולונסקי (שזכה בפרס חג'ג' לסרט הטוב ביותר) ו"מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין, הם המתחרים הבולטים ביותר. אם הייתי צריכה להמר כנראה שהייתי הולכת על השני, אך נכונה לי הפתעה גדולה. הנחתי שהשופטים יעדיפו את הסרט הדחוס והרציני יותר, זה שכל כך רוצה שנסתכל עליו ונראה אותנו. ועם זאת, העדפתי את "שבוע ויום" עליו פניו, ועל אף היותו קומדיה הוא יותר מסרט שבו שי אביבי משחק עם חתלתולים. אולי דווקא העובדה שהוא מפרק נושא אחד מסוים, בניגוד ל"מעבר להרים" שמנסה לתפוס את כל מורכבותה של החברה הישראלית, הופך אותו לנגיש יותר. עוד על שני הסרטים הללו - בהמשך.

• לרשימת הזוכים המלאה בתחרויות הפסטיבל
• mako תרבות ללא הפסקה בפייסבוק

אז בואי רק אמרי שלום

בזמן שחלף מאז הדיווח האחרון שלי פינו את מקומם טרנטינו, ויט סטילמן ואמה סוארז את מקומם לאורחת נוספת מחו"ל, שבימים האחרונים הייתה האדם המבוקש ביותר במתחם הסינמטק. לורי אנדרסון - מוזיקאית, קולנוענית ואמנית אוונגרד - הציגה בפסטיבל את "לב של כלב", שהקרנותיו בהשתתפותה הציפו את מסדרונות הסינמטק במעריצים נלהבים. אנדרסון נהנתה מהפסטיבל גם כצופה ובין הקרנה להקרנה הפגינה נגישות שלא נהוג לצפות לה מאח"מים ובכלל מאנשים - מי שקיוו להחליף עימה מילה או שתיים נשארו לשיחות אישיות של 15-20 דקות כל אחד.

יש שיגידו ש"לב של כלב" עצמו הוא יותר וידאו-ארט, קולאז' של קטעי וידאו ביתיים לצד שחזורים, אנימציה ופסקול על בסיס הספוקן וורד של הבמאית עצמה (האודיו המלא של הסרט, על 75 דקותיו, הופץ גם כאלבום). נקודת הזינוק היא מות כלבתה האהובה של האמנית, לולה-בל, אך גבולות היצירה מתרחבים אל עיסוק באובדן ובאבל כחוויה אישית, לאומית ואוניברסלית - אבל על כלבה שיודעת לנגן בפסנתר, על נפגעי פיגוע, על אם שהיחסים עימה מורכבים או עם בן זוגה ששמו כמעט ולא נשמע. עולים וצפים שם גם חרדת המוות שלא מרפה, רגשות האשם שפרידה מאהובינו גוררת לא פעם.

מובן שזה לא היה הסרט היחיד בפסטיבל שהוקדש לנושא זה, אז מה הפלא שאנדרסון עצמה הגיעה לצפות ב"שבוע ויום". סרטו של אסף פולונסקי, שהוקרן בהצלחה בפסטיבל קאן לפני כחודשיים, מלווה אב ואם ביום שלאחר סיום השבעה על בנם היחיד. בעוד אייל (שי אביבי) נותן לעצמו הפסקה משיפוט עצמי ומעכבות, ויקי (יבגניה דודינה) מנסה לחזור לשגרה אך נתקלת בעוד ועוד מכשולים מוזרים. זה אחד מאותם סרטים שצריכים להיפתח בכתובית "מותר לצחוק" - בחצי השעה הראשונה של הקרנת הבכורה שלו נשמעו צחקוקים סביבי אך אלה הוחנקו מיד, מטעמי "לא נעים, מת הילד מסרטן". רק כשלצד הדמות הראשית הנפלאה של אביבי מצטרף בכל הכוח השכן הצעיר תומר קפון שוחררו הצחוקים לדרכם.

היממה המתוארת בסרט גדושה ברגעים קטנים מצחיקים-עצובים, תמהיל שנשאר מדויק רוב הזמן. תשומת הלב שמקבלת כל פעולה סתמית ויומיומית - מהמתנה קצרה למונית עד ניסיון עקר לגלגל ג'וינט - הופכת גם רגעים משמעותיים כמו הקרב על חלקת הקבר הסמוכה לזו של הבן לעוד חתיכה שווה בגודלה בפאזל. זהו סרט שמצביע שוב ושוב על האבל היומיומי, האגבי, אבל שאין בו טקסיות. ברגעים מסוימים קיוויתי ליותר רגש על פני עוד הפוגה קומית, אבל הופעת אורח אחת שמגיעה משום מקום סחפה אותי כל כך שכבר לא נשארו לי תלונות.

תמונה משפחתית מעוותת

יומיים אחרי הבכורה של "שבוע ויום", באולם 2 הקטן, הוצג לראשונה סרט הגמר של בוגרת שנקר אליה שוורץ, "כמו פרח לוטוס". אני די בטוחה שהיה צורך להעביר מגב באולם אחרי ההקרנה, כי 90 אחוז מהקהל סיים אותה בעיניים לחות. גם כשנדלקו האורות היתקשתי להפסיק לבכות, בעוד הצופה בשורה מאחוריי ממלמלת "אף פעם לא ראיתי סרט כזה".

זהו סרט דוקומנטרי אישי במיוחד המשחזר את ילדותה של היוצרת - כיצד גדלה בבית אוהב שכלל, מלבד אמה האוהבת, שלוש דודות, דוד אחד ואח גדול, וכיצד נעלמו המבוגרים מהתמונה לאחר מות האם. שוורץ הבוגרת מתעמתת עם משפחתה באטרקציות כמו גן החיות התנ"כי או מרכז קנדה כשלצד השיחות מופיעים קטעי וידאו ביתיים מימים מאושרים יותר ומכתבים שכתבה הבת הכואבת לאמה, מכתבים שלוו בקטעי אנימציה יפיפיים ושוברי לב. זה סרט שיש בו כאב רב אך גם חמלה - המבוגרים לא נטשו בגלל אדישות או רוע לב כמו שהכאב, הפחד והכוונות הטובות הפכו את הסיטואציה לבלתי אפשרית. הקולנוע הוא לא רק בידור אלא גם סימולציה למצבים שלא חווינו ומבעיתים אותנו, כך שאגזים ואומר שלא מעט מצופי "כמו פרח לוטוס" יצאו מהאולם אנשים קצת יותר טובים.

ומהסרט הישראלי הכי סודי בפסטיבל נעבור למדובר שבהם - "מעבר להרים ולגבעות", סרטו החדש של ערן קולירין ("ביקור התזמורת" ו"ההתחלפות"), גם הוא בוגר קאן 2016. זהו סיפור משפחתי נוסף, אך בעוד "לוטוס" מוקדש לעימותים כואבים והתמודדות עם שגיאות, זה סרט שכולו הדחקה. במרכז הסיפור המשפחה הישראלית האולטימטיבית - קצין צה"ל משוחרר, מורה ושני ילדיהם. כל בן משפחה ימצא את עצמו על הקו התפר שבין ישראל והשטחים, בין הערכים הנורמטיביים הרצויים לשוליים האפלים, הסכנה והלא נודע. אל המשבר מלווה אותם כל מה שישראלי - שלמה ארצי, אריק איינשטיין, ש"י עגנון וגם השב"כ. הגברים יגלו את האלימות, הנשים את תרבות האונס. זהו סרט מורכב ועמוק שיש הרבה מה לחשוב ולומר עליו, גם אם לא תמיד נעים לצפות בו. עם זאת, היה בו משהו קצת דידקטי שהרחיק אותי ממנו.

על סרט משפחתי נוסף שלקח חלק בתחרות הישראלית, "ירח בבית 12", לא אפרט יותר מדי. סרטה של דורית חכים עוסק בשתי אחיות שמאורעות קשים בילדותן הרחיקו אותן זה מזו, על אף אהבה עזה. הצילום היפה והרגש העז שמביעות השחקניות לא מצליח להציל את הסרט הזה מהתסריט המחורר והדרמטי מדי. ועוד לא דיברתי על השימוש העודף בעירום חסר תועלת ועל אחת מסצנות החיזור המטרידות ביותר שראיתי מעולם, במהלכה נער מחזיר לשכנתו / הבייביסיטר שלו את חזיית בגד הים שלקח ממנה כששחתה בבריכה ואומר "את לא צריכה לפחד ממני". אורי זוהר של הסיקסטיז התקשר, הוא רוצה את הפיק-אפ ליינז שלו בחזרה.

וניסיון אחרון לסכם, בקטנה, את הפסטיבל ומה שמלפניו, מאחורי ומצדדיו:

שחקני החיזוקים המצטיינים: התדר, בגלל המוזיקה.

הופעת האורח הטובה ביותר: סבתא של כוכב "מעבר להרים ולגבעות" אלון פדות, שהקדיש לה את הסרט בסיום הקרנת הבכורה. כלת השמחה שלחה בתגובה נשיקה באוויר וצעקה "אהבתי מאוד את השימוש בוויראציות גולדברג".  

האולם הכי שווה: 3, בזכות הסרטים, הגודל והשיפוע (אולם 1, הרגת לי את הצוואר).

מרחץ הדמים בפוטנציה: ההתקהלות מחוץ לעולם בתחילת המפגש עם טרנטינו.

הכי טעים: תירס רמולד בדוכן האוכל Soul Food בחצר. ציון לשבח: ארטיק מלונענע של פאלטאס.

המבאס הרשמי: עיכובים בלו"ז, במיוחד לפני ההקרנות הישראליות שגם ככה מתעכבות כשהצוות והשחקנים עולים לסיבוב דוואין לפני שמתחילים. עשר דקות זה בסדר, אבל עשרים-ארבעים דקות?
פרס הביזאר: הסצנה עם הירח ב"דוגמניות ושדים".

הכלב המצטיין: עוד לא צפיתי ב"פטרסון" לדאבוני, אז בינתיים אאלץ להעניק את הפרס לארבעת הכלבים שמגלמים את אוטו הכלב ב"סיפור משפחתי". די לא ייאמן מה שהם עושים שם. ציון לשבח - הקורגי העליז מ"נשים מסוימות".

החתול המצטיין: חתול, החתול מ"להציל את נטע".

הבגדים הכי מעוררי קנאה: כל מה שיובל שרף לובשת בתחילת "ירח בבית 12", לפני שהיא מתחילה להתאפס על עצמה ומחליפה לבגדים לבנים.

הדמות שאני הכי רוצה שתהיה חברה שלי: תיקו - החיילת נתי מ"להציל את נטע" ודמותה של מילי עשת ב"מעבר להרים והגבעות".

הסצנה הכי טובה: הסצנה ההיא ב"שבוע ויום". ציון לשבח: Take on Me ב"מיומנו של צלם חתונות".

הסרט הכי טוב: די, הרגתם אותי.

השאלה הכי בוערת: מה לעזאזל הקטע עם הסוסים המתים???