"ג'ון וויק" משתייך לסוגה מטופשת למדי בעולם האקשן - הגיבורים הבלתי-מנוצחים. מדובר בטיפוסים שקטים, קשוחים, בלתי מורכבים. אנשים שהאינרציה מניעה אותם מקרב לקרב, מהרג להרג. הם אינם רדופים או מוטרדים מהאספקט המוסרי של מעשיהם, הם עושים את המוטל עליהם. והם תמיד מצליחים. הם יכולים להרוג כל אחד ולצאת מכל קרב כשידם על העליונה. אין בסרטים כאלה מתח של "איך הגיבור יצליח לצאת מהתסבוכת והאם יצליח להציל את כולם", אלא "כמה זמן ייקח לגיבור לצאת מהתסבוכת ובאילו אביזרים משונים הוא ישתמש". ההיגיון הוא שסרטי אקשן הם גם ככה תבניתיים למדי, אז למה שנבזבז זמן על בניית דמות עתירת רבדים כשאפשר לרכז את המאמצים והיצירתיות באקשן עצמו?

לג'ון וויק (קיאנו ריבס), כפי שאפשר להבין משמו (wick), יש פתיל די קצר. בסרט הראשון ב-2014 אשתו של וויק נפטרה והשאירה לו מתנה - כלבלב מתוק, כדי שלאלמן יהיה משהו לאהוב שאיננו מכונית הווינטג' שלו. לפתע הגיע ילד מניאק מהמאפיה, פרץ לו לבית, לקח את המכונית ובעט בכלבלב למוות. בטח בדרך חזרה הביתה הוא גם ירק על כמה תינוקות. וויק, מתנקש אגדי שפרש כדי לחיות חיים שלווים עם אהובתו, יצא למסע נקם יעיל וחסר רחמים. כל מאבטח ושומר ראש שהיה טיפש מספיק להתעסק איתו חוסל. והם אמורים לדעת יותר טוב מזה, כי כל הדמויות בסרט מדברות בלי הפסקה על כמה שג'ון וויק הוא איש מסוכן ומפחיד.

כבר בכותרות הפתיחה אפשר לנחש ש"ג'ון וויק 2" ויתר על הצניעות היחסית שאפיינה את הסרט הראשון. אם בקודם הכותרת הייתה כיתוב קטן בצד המסך, כמעט כמו קרדיט לשחקן משנה, כאן כבר יש אותיות ענק, ממורכזות כמובן, בעיצוב מתכתי על רקע CGI זהוב. במקום המאפיה הרוסית, וויק מסתבך הפעם עם זו האיטלקית. אחרי שחזר בו מפרישתו הוא נדרש להחזיר חוב ישן לבכיר במשפחת פשע ולבצע חיסול דרמטי ברומא. וויק לא עף על הרעיון - הוא בכלל רוצה להתכרבל עם הכלב החדש שלו וצילומים של אשתו המנוחה - אז המאפיונר המניאק 2 שורף לו את הבית. וויק יוצא למסע מסובך, מסוכן ורחב יריעה בהרבה מקודמו, אבל ככל שהוא עובר יותר חוויות כך הוא הופך לדמות יותר שטחית וגנרית.

גם בסרט הזה כולם מברברים בלי סוף על יכולותיו המופלאות של וויק, והוא אכן די מופלא - מיומן באקדחים, בסכינים, במכות, במרדפי מכוניות. הוא אפילו מסוגל להרוג אנשים עם עפרון. נראה שהוא יודע לדבר בכל השפות, כולל שפת הסימנים. הוא אפילו מבין את חשיבותה של חליפה טובה. בקיצור, אם "ג'ון וויק" היה משחק מכות, "ג'ון וויק 2" הוא ג'יימס בונד 2.0 - אלים יותר, מוזר יותר, מלנכולי יותר.

ג'ון וויק עצמו הוא אולי דמות ריקה, אבל העולם שסביבו עשיר, מעניין ומושך. בסדרה הזו העולם התחתון הוא עולם מקביל עם מערכת כלכלית ושלטון חוק נפרד: חנויות מחתרתיות מציעות בגדים וכלי נשק עבור מטבעות זהב מיוחדים שמאוכסנים בבנק, רשת בתי מלון משמשת כאקס-טריטוריה לעבריינים ומתנקשים שרוצים לנוח ולתכנן בשקט את הצעד הבא, ומנהל הסניף הניו-יורקי של הרשת (איאן מקשיין) הוא השופט, הסנגור וגם המוציא להורג של הקהילה כולה. האווירה המלנכולית והמטרידה של הסרט המקורי מתעצמת כאן עד שברגעים מסוימים יש תחושה שכל ניו יורק היא פיקציה, אשליית של נורמליות שנועדה להסתיר את המלחמה בין משפחות הפשע והכנופיות. סרטים אחרים שניסו לעשות דבר כזה נפלו על רצינות-יתר, אבל ב"ג'ון וויק 2" הכל נאמר עם קריצה. זה סרט שלא לוקח את עצמו ביותר מדי או במעט מדי רצינות, ואפילו מלגלג על העלילה של עצמו ושל הסרט הראשון (את שניהם, אגב, ביים צ'אד סטאהלסקי).

ג'ון וויק מכות (צילום: Niko Tavernise,  יחסי ציבור )
לא לוקח את עצמו ברצינות. "ג'ון וויק 2"|צילום: Niko Tavernise, יחסי ציבור

אך כידוע, אף אחד לא הולך ל"ג'ון וויק" בשביל בניית העולם או בשביל דמויות המשנה החביבות, אלא בשביל האקשן - והאקשן ריקני, מהיר ומוגזם כפי שהייתם מצפים. ג'ון וויק עדיין בלתי מנוצח וזוכה לפולחן אישיות מתמשך לאורך כל הסרט. דרסה אותו מכונית? מי ישמע, תנו לו דקה לנשום והוא כבר יפוצץ למישהו את הראש. בדרכו של וויק עומדים הפעם שומרת ראש חירשת (רובי רוז מ"כתום זה השחור החדש") וקולגה מהמחנה המתחרה (קומון), וגם הם ריקניים וכיפיים ממש כמוהו, אבל משחקים הרבה פחות מלאכותי מקיאנו ריבס. בסצנות האקשן הרבות והאינטנסיביות ריבס מתפקד לא רע, אבל כשמצפים ממנו להביע רגש או לדבר מסתבר שהוא לא באמת השתפר כשחקן מאז ההופעה הגרועה לתפארת שלו ב"מטריקס".

"החומה הגדולה": התייר המערבי המעצבן על החומה הסינית

 

כש"'ג'ון וויק" ודומיו מנסים לפרק או לפחות לעצב מחדש את התבניתיות של האקשן ההוליוודי, הם מתכוונים לסרטים כמו "החומה הגדולה" - סרטי פעולה מטופשים במיוחד שמעמידים פני דרמטיים ומציגים את הסיפור הקלישאתי ביותר ברצינות תהומית. אם "ג'ון וויק 2"  נולד לצפייה בקולנוע, את "החומה הגדולה", שמתהדר בתסריט רע ואפקטים בינוניים, אתם יכולים בכיף לשמור לצפייה ביתית. ואני לא אומרת את זה רק בשמי, אלא בשם כל העיתונאים הסינים שחטפו ויחטפו מהממשלה הסינית שמתעקשת כי כל מי שלא מהלל את הסרט ההו-כה-מופלא הזה פוגע בתעשיית הקולנוע המקומית.

הסיפור מאחורי "החומה" מעניין הרבה יותר מהסרט עצמו. בשל הפוטנציאל הכלכלי העצום שבה, אולפני הוליווד מחזרים כבר כמה שנים אחרי הקהל הסיני. בסין מופץ מספר מוגבל של סרטים זרים בשנה, וכדי להיות אחד מהם יש לעמוד בכללים נוקשים: למשל, לא להציג סקס, סמים ואלימות קשה, להימנע מפוליטיקה או עיסוק במיסטיקה ורוחניות, ובוודאי שלא לפגוע בשמה הטוב של האומה, גם לא בהקשר היסטורי.

זוהי ההפקה הראשונה של "לג'נדרי איסט", חברה שהוקמה כדי לעקוף את ההגבלה וליצור סרטים שהם אמריקאיים-סיניים. הבמאי הנבחר הוא ז'אנג יימו, שאחראי על סרטי ספקטקל היסטוריים כמו "גיבור" או "מחול הפגיונות" (וגם על בימוי טקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג), אבל גם על סרטים צנועים, דרמטיים וביקורתיים יותר, בהם "כנופיות שנחאי" ו"לחזור הביתה". הרקע הנבחר הוא הסיני מכולם - החומה הסינית. לצד כוכבים סינים כמו טיאן ג'ינג ואנדי לאו לוהקו שחקנים הוליוודיים - מאט דיימון, פדרו פסקל (אוברין מ"משחקי הכס") ו-ווילם דפו. הז'אנר הנבחר הוא האהוב על הקהל הסיני - אפוס פנטסטי עם קרבות ענק בין לוחמים בשריון למפלצות מונפשות.

אז הנה אנחנו, בסין הקיסרית, בימי שושלת סונג, כלומר סביב תחילת המילניום השני. שתיים מההמצאות המשמעותיות של התקופה - אבק שריפה ומצפן מגנטי - מופיעות בתפקיד מרכזי: וויליאם וטובאר (דיימון ופסקל) הם שכירי חרב שנשלחו לסין כדי למצוא את "האבקה השחורה", ובדרך נתקלים במפלצת מסתורית. הם מגיעים אל החומה הסינית ונאסרים בה ע"י המסדר חסר השם - הצבא שאחראי על ביטחון החומה - שנדהם לגלות שהשניים פגשו במפלצת ושרדו. מדובר במפלצות אוכלות-אדם, חזקות וחכמות, אך במהרה מתברר כי האבן המגנטית שנשאו האירופאים עימם הופכת אותן לפגיעות.

בעוד חברו רק רוצה לגנוב זיקוקים ולהתחפף משם, בעזרתו של שכיר חרב שכלוא במקום כבר חצי יובל (דפו), וויליאם מתרשם מהצבא הסיני הגרנדיוזי והמתוקתק. צבא סין המדומיין של "החומה הגדולה" נראה כמו הפאוור ריינג'רס, עם שריונות בצבעים חזקים, קסדות שמעוצבות כמו ציפורים ודרקונים וכלי נשק מעניינים. המגוחך מכולם הוא מעין פלוגת אקרובטיות, בהובלתה של הלוחמת הצעירה לין מיי (טיאן ג'ינג) - נשים צעירות ודקות גזרה שמזנקות מהחומה אל המפלצות כדי לדקור אותן ברומח ונמשכות בחזרה (לפעמים). בסדרת אנימה היו הופכים אותן לגיבורות-על מופלאות ומרשימות, אבל כאן הן סוג של מטאפורה מהלכת להקרבה ואמון באחר, או סתם בשר תותחים נאה.

יותר משהוא מתרשם מהצבא עצמו, וויליאם מתרשם מהיותו הצבא המוסרי בעולם. הוא מתחיל את הסרט ציניקן ורודף בצע, אך הלחימה במפלצות (שהן בעצמן סמל לרדיפת בצע) לצד הסינים הנחושים ואוהבי ארצם מלמדת אותו שיעור חשוב וכו' וכו' וכו'.

מאט דיימון ב
ליהוק שהוא לכל הפחות מיותר. "החומה הגדולה"|צילום: יחסי ציבור

רבים וטובים כבר חטפו קריזה על הליהוק של דיימון לסרט – ליהוק שהוא לכל הפחות מיותר. דיימון הוא יותר פיתיון לקהל מערבי מאשר דמות של ממש. לא הצלחתי להחליט אם זה מעצבן פחות או באותה המידה כמו לתקוע מושיע מערבי באמצע אפוס על סין הקיסרית שרובו דובר מנדרינית. כן, בסדר, הוא יודע לירות בחץ וקשת, ויש לו סצנת אקשן מגניבה או שתיים, אבל הוא גונב את הפוקוס ואת התהילה, והדמות הסתמית שלו מקבלת יותר פיתוח וזמן מסך מאשר הגיבורים הסיניים. כמו שאמר היוטיובר Andre 'black nerd', ההופעה של דיימון בסרט היא קצת כמו מערבי מעצבן שמטייל בכיף שלו על החומה הסינית ועושה סלפי עם הלוחמים בשריון הצבעוני.

במידה ולא אכפת לכם לבלות קצת עם הדמות המשעממת של מאט דיימון, "החומה הגדולה" רחוק מלהיות הסרט הכי גרוע של הזמן האחרון. הוא אולי שטחי ומטופש, אבל יש לו מבנה וקצב טובים, הוא לא ארוך מדי, ויש בו רגעים מותחים או מעניינים. נחמד לראות לשם שינוי סרט שמדבר (רוב הזמן) בשפה שתואמת את מקום ההתרחשות, בייחוד בסביבה צבעונית ומלאת הפתעות כזו. סרט טוב זה לא, אבל הוא גם לא אסון מוחלט, ובהתחשב בכמה רע כל זה נראה מהטריילר - גם זה הישג די מרשים.