נתחיל מהתכלס: "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא סרט התבגרות קיצי מצחיק ומבדר מאוד. הוא כיפי, לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות אבל גם לא מטומטם. טום הולנד הוא הספיידרמן הקולנועי הטוב ביותר עד היום, מייקל קיטון הוא נבל על מוצלח מאוד ובעיניי זה אחד מסרטי מארוול הטובים ביותר. חבל שיש לו בעיה גדולה ובלתי עקיפה, בעיה שהיא אפילו לא אשמתו. מדובר בסרט "ספיידרמן" השישי לעלות על המסכים ב-15 השנים האחרונות. הוא אולי הטוב שבהם, אבל בחייאת רבאק, מה זה פה, הגדה של פסח? כולה תיכוניסט חננה שמקבל כוחות על, כמה פעמים אפשר לשמוע את אותו הסיפור?
לזכותם של קברניטי היקום הקולנועי של מארוול ייאמר שהם הבינו בדיוק את גודל האתגר. בסרט הסולו הראשון של איש העכביש תחת המטריה שלהם, הם חסכו מאיתנו את מה ששני הניסיונות הקודמים כבר עשו. אין כאן סצנה מעיקה שבה פיטר פארקר ננשך על ידי עכביש רדיואקטיבי או מונטאז' של גילוי הכוחות. ספיידרמן החדש מגיע אלינו כשהוא כבר פעיל, מתורגל, רואה סרטונים של עצמו ביוטיוב באמצע שיעור. הסרט נפתח בהופעת האורח של ספיידי ב"קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים", הפעם מנקודת המבט של הסמארטפון שלו, אבל מתרחש ברובו חודשיים אחר כך. פארקר עדיין לא נרגע מהמפגש עם "הנוקמים" ומרוב התלהבות שוכח שהוא עדיין בן 15. הוא נטש את כל פעילויות הפנאי שלו ומתרכז בעיקר בעזרה לתושבי ניו יורק - מלכידת שודדים ועד העברת זקנות את הכביש. הוא, כמובן, רוצה הרבה יותר מזה, אבל המנטור שלו טוני סטארק/איירון מן (רוברט דאוני ג'וניור) מסנן אותו באדיקות. גיבור העל הפרילאנסר הראשון.
נואש להערכה ולהזדמנות, פארקר לוקח על עצמו משימה גדולה. אחרי שהוא נלחם בפושעים עם כלי נשק חדשני ועוצמתי במיוחד, הוא מנסה להתחקות אחרי מי שמוכר אותם. למעשה, מדובר בשאריות משדות קרב של "הנוקמים", שקיבלו חיים חדשים במעבדה הסודית של אדריאן טומס (מייקל קיטון). בעצם, זו לא רק הופעת סולו ראשונה של ספיידרמן ביקום מארוול, זו גם הופעת הבכורה של בירדמן. כלומר, של וולצ'ר (אבל זה בירדמן, בחייאת). מארוול לא ממש מצטיינים בנבלי על, אבל קיטון דווקא מפתיע כאן לטובה. הדמות שלו אולי מסוכנת וצינית, אבל גם אנושית מאוד ומעוררת סימפטיה שעצם נוכחותו מוסיפה רובד נוסף לעולם העשיר של הנוקמים ושות'.
כאמור, לא צריך לחכות הרבה כדי לראות את ספיידרמן בפעולה. סצנות האקשן רבות ושונות באופיין - סוחפות, מצחיקות, עצובות או מלחיצות. להבדיל מהרבה סרטי גיבורים אחרים, זהו סרט מואר ושטוף שמש, עם קצב טוב ואווירה מחויכת. מצד שני, אין אף סצנת שיא שזוהרת מעל כולן, כמו סצנת הרכבת ב"ספיידרמן 2". כיאה לסרט מארוול, גם אין כאן עשייה קולנועית עוצרת נשימה - המוזיקה בסדר, הצילום בסדר, הכל פשוט בסדר וזהו. כסרט אקשן הוא לא יותר מסביר, אבל כסרט התבגרות הוא מוצלח מאוד.
זה סרט שמבין מה זה להיות בן 15 ומביא סוף סוף את הקלילות, ההומור והאנרגיה שהפכה את ספיידרמן ללהיט הענק שהוא. בסצנות שבהן פארקר מנסה להיות ספיידרמן יש משהו מאוד נואש ובודד, בעוד למרות שפארקר וחבריו נד (ג'ייקוב באטלון) ומישל (זנדאיה) אמורים להיות חנונים, דווקא הסצנות שמתרחשות בין כותלי בית הספר הן הכי נעימות ומזמינות. ישנה גם ליז (לורה הארייר), הבחורה שפארקר דלוק עליה, שהיא אולי לא דמות עמוקה במיוחד אבל גם לא בדיוק יצאה מהתבנית של "מושא אהבה גנרי במארוול".
מה בכל זאת מונע מהסרט הסבבה לגמרי הזה להפוך לאירוע קולנועי חשוב? זה לא רק העובדה שכבר שמענו את הסיפור הזה יותר מדי פעמים ובתכלס קצת מיצינו, זו גם העובדה שהסרט הזה ארוך מדי בחצי שעה לפחות ועמוס מדי בעלילות ובפרטים - גם בנייה של דמות חדשה, גם טווייתה ברשת הקורים של מארוול, גם מערכת יחסים של מנטור-תלמיד, גם סצנות בבית עם דודה מיי (מריסה טומיי מתבזבזת), "נקמת היורמים", שיחות של ספיידרמן עם החליפה שלו (באמת), תחרות בית ספרית כלשהי, משימה בלשית, מרדפים, דמויות שצריך להציג לקראת הסרטים הבאים, רגע, איפה אנחנו? איזה יום היום? איזה שנה זו? טראמפ עדיין הנשיא?
הסרט היה יכול להרוויח אם היו מפצלים אותו לשני סרטים, אבל כשחושבים על זה עוד קצת, על הרבה דברים אפשר היה פשוט לוותר. זה מוזר, כי כמעט שום דבר לא ממש מרגיש מיותר, הכל די נחמד, אבל משהו בתוצאה הסופית לא מרגיש מספיק מגובש. יש כאן יותר מדי חומרים מיותר מדי סוגים, משהו שסדרת טלוויזיה יכולה להכיל אבל בסרט מעוררים תחושת מחנק קלה. אפשר רק לקוות שבסרט הבא, שכבר לא יצטרך להיות מפגן אגו מארוולי, התוצאה הסופית לא תיראה כמו רשימת מכולת שמישהו מהתאגיד פיקסס לתסריטאים.
mako תרבות בפייסבוק