בשבוע הבא נציין את וולנטיינ'ז דיי, היום השמח בשנה עבור מנהלי מסעדות וקניונים. מסורתית, בתי הקולנוע מתיישרים עם המשורות ומעלים בתחילת-אמצע פברואר סרטים רומנטיים למיניהם אבל הקומדיה הרומנטית הקולנועית כבר די מתה, ובשנים האחרונות הסרט שמבשר את בוא הסיילים על נרות ושוקולדים הוא הפרק התורן של "חמישים גוונים של אפור". אולי במקרה ואולי לא, עלה בישראל השבוע סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון, שהוא קצת כמו הגרסה האפלה, הכנה והקשוחה יותר של סדרת הספרים והסרטים ההיא. שניהם עוסקים במערכת יחסים בלתי שוויונית ואפילו רעילה. שתיהן מציגות אישה שנשאבת לתוך חייו של הגבר שהיא אוהבת ומנסה להילחם על עוצמה ועצמאות בתוכם. בשני המקרים הגבר נראה כמו מציאה לוהטת - רווק מושבע ומחוזר, שמרומם את האישה התורנית שלו, מרעיף עליה מתנות עד שנמאס לו - והנה, דווקא האישה הצעירה והחדשה בחייו היא התשובה לכל הבעיות שלו. לכאורה. ובכל זאת, קשה לומר ש"חוטים נסתרים" הוא סרט דייטים או אפילו סרט "רומנטי". ובעצם, תלוי את מי שואלים.
ההשוואה המתבקשת והמחמיאה יותר ל"חוטים נסתרים" היא היצ'קוק, שהסרט מרפרר ומצדיע לו ולסרטיו בשלל דרכים. זה מתחיל כבר בשמו של הגיבור - ריינולדס וודקוק (דניאל דיי לואיס בהופעה אחרונה לפני פרישה, לטענתו), מעצב אופנת עילית בלונדון של שנות החמישים, שכמו במאי קולנוע טוב, מחביא משהו מעצמו בכל שמלה - מסרים סודיים הרקומים בין שכבות הבד. "בית וודקוק" הוא בו זמנית מותג אופנה יוקרתי ומרחב מוחשי - בית בעל שלוש קומות שיש בו סטודיו ובית מלאכה, סלון לקבלת הלקוחות וקומת מגורים עבור ריינולדס, אחותו סיריל (לזלי מנוויל) ובת הזוג המתחלפת של המעצב. הדמויות מתייחסות אל הבית לא כעסק משפחתי אלא כמעט כמו בית אצולה ב"משחקי הכס", עם ערכים נוקשים ונאמנות משפחתית שלא יביישו את הלניסטארים. הבגדים שריינולדס מעצב אינם "נגישים", לא במחיר ולא בכל הנוגע לנוחות ובחירה אישית. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה והיצירה חשובה יותר מהלקוחה המשלמת - אמנם השמלות נתפרות לפי מידה, אבל דווקא האישה היא זו שצריכה להוכיח שהיא ראויה להן, פיזית ואפילו רוחנית.
ריינולדס קם מדי בוקר, מתארגן, מתנקה ואוכל ארוחת בוקר, טקס קבוע שאסור לשבש בשום מחיר. הוא לא אוהב רעש ולא סולח למי ש"תטריד" אותו בשעה הרגישה הזו, גם אם הטורדנות היא בסך הכל נשימה קולנית מדי או חמאה שלא נמרחת מספיק חלק. הכסף, המעמד והקסם האישי מאפשרים לו לחיות כך את חייו בלי שמחוזרות פוטנציאליות יורידו לו כאפה. להפך - נשותיו מנסות להתאים את עצמן לצרכיו, שלפעמים הם קשים כברזל ולפעמים שרירותיים לגמרי. עד שהוא פוגש את אלמה (ויקי קריפס), צעירה עם מבטא זר וחיוך ביישני. לשם אלמה שלל משמעותיות בשפות שונות - בלטינית היא האדיבה או מטפלת, בספרדית נשמה, בגותית היא האמיצה ובארמית - העולם כולו. זה היה גם שמה של אשתו של אלפרד היצ'קוק.
בין השניים נרקם כמעט מיד קשר חזק - היא הופכת להשראה אמנותית ועוברת לגור ולעבוד בבית וודקוק, מדגמנת שמלות יוקרתית אך גם מבשלת, עוזרת בתפירה ובניהול העסק. לריינולדס יש דרכים משונות לומר לה שהוא אוהב - הרומנטיקה לא מתבטאת בהכרח במחוות פיזיות, אלא בשותפות והבנה של בני הזוג זו את זה. כשזה צריך להבין את זו בחזרה המצב מסתבך, אבל גם לאלמה יש דרכים משונות משלה לעשות דברים. למרות שכמעט אין בו שום דבר מיני מפורש, "חוטים נסתרים" אפוף במתח ספק מיני-ספק נפשי ויש בו גם מידה של פרוורטיות. יותר מאשר סיפור אהבה, זה סרט על אובססיה ומאבקי כוח, על בית שרדוף כולו ע"י סודות מההווה ורוחות רפאים מהעבר, על אנשים שחיים את חייהם מושפעים בלי הרף מהשינויים שעשו בהם האנשים שפגשו והתשוקות שחוו, כמו תפר ראשוני שנפרם בשלבי הרכבת הבגד אבל הצורה שהעניק לו נותרה במוצר המוגמר.
"חוטים נסתרים" הוא סרט אפל, מטריד ומתסכל כמו שהוא מסקרן ומפתה. הוא נמשך מעל שעתיים אבל איננו איטי או משעמם. אתם כן עלולים לצאת ממנו בתחושת כבדות מסוימת, כי ככה זה כשמבלים זמן עם מישהו כל כך מרוחק רגשית. אין בסרט שחקן שלא עושה את מלאכתו נאמנה, וזה כולל גם כל איש צוות שדרך על הסט - כל פן טכני בסרט עשוי במיומנות של אמן, ואמנם זה לא סרט על אופנה, אבל השמלות המרהיבות הן בונוס נחמד. מי שיאהב אותו יהיה מוכן להתמסר למרותו ולשחרר, ובתמורה יזכה למשהו שהקולנוע לא מספק לנו לעיתים קרובות - סיפור מיוחד ומפתיע באמת. אבל דווקא היתרונות של הסרט יכולים להרחיק ממנו צופים - הכנות מחד והקרירות הכמעט גותית מאידך, הדמויות שהן כל כך מדויקות שקל ממש לשנוא אותן כמו ששונאים את הקונטרול פריק ההוא שהרס לנו פעם את החיים. כך או כך, את דניאל דיי לואיס תמיד כדאי לראות, ובניגוד ל"זה ייגמר בדם" של אותו הבמאי, לפחות הפעם הוא מחייך.
mako תרבות בפייסבוק