את המפגש בין הבמאי דרק סיאנפרנס והצלם אדם ארקפאו בסרט "אור בין האוקיינוסים" אפשר לתאר בכל מיני דרכים. "קיטש", "לוח שנה", "צילומי אילוסטרציה בפרסומות" ו"פורנו עם בגדים" הן כמה מהן. המדויקת מכולן היא הדיאלוג הזה, מתוך הספר "הנסיך הקטן":
'אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה'
'אבל עלינו להמתין', אמרתי
'להמתין למה?'
'להמתין עד למועד השקיעה'.
תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך, ואמרת לי:
'תמיד נדמה לי שאני בבית!'
ואמנם, הכל יודעים, שכאשר השעה היא שעת הצהרים בארצות-הברית, השמש שוקעת מעל צרפת. אם תוכלו לנסוע לצרפת בתוך דקה אחת, תגיעו היישר לזמן שקיעת החמה. לרוע המזל צרפת רחוקה מדי.
אבל על כוכב הלכת הזעיר שלך, כל שהיה עליך לעשות הוא להתיק את כסאך צעדים ספורים. יכולת לחזות ברדת הלילה בכל עת שתחפוץ...
'יום אחד', אמרת לי, 'ראיתי את השקיעה ארבעים ושלוש פעמים!'
אחר-כך הוספת:
'אתה יודע...כשמישהו מאד עצוב...הוא אוהב את השקיעות…'
'אז היית עצוב", שאלתי, "ביום של ארבעים ושלוש השקיעות?'
אבל הנסיך הקטן לא ענה".
"אור בין האוקיינוסים" הוא מסוג הסרטים שבטח כשתלכו לראות אותם ישבו מאחוריכם שתי דודות וילחשו בקול רם מדי "את מבינה, הוא עצוב בגלל המלחמה עדיין" או "הנה, עכשיו היא פותחת את המכתב שהוא כתב לה, זוכרת שהוא כתב לה?". הסרט עצמו הוא דודה לוחשת-צועקת. בכל רגע נתון הוא מכריז בקולי קולות בעזרת המוזיקה, השתקפות האור במצלמה או הקראה איטית ודרמטית של מכתב אהבה מה צריך להרגיש עכשיו. עצב, כנראה, או התפעמות מיופיים ואהבתם של מייקל פסבנדר ההורס ואליסיה ויקנדר ההורסת. בשני המקרים הכוונה היא שתסיימו את הסצנה בדמעות, אם לא בגלל המצב המסובך וקורע הלב אז בגלל שהסתנוורתם מהתאורה.
זהו סיפור אהבתם המרגש (נניח) וקורע הלב (אולי) של טום שרבורן - גיבור מלחמת העולם הראשונה הלוקח על עצמו את משרת שומר המגדלור בחוף מבוסס באוסטרליה - ואיזבל גרייסמארק, צעירה רומנטיקנית שחוותה אובדן משלה במלחמה. הגבר הוא צוק איתן, האישה כמו גלי הים הסוערים והבלתי נשלטים, ההתאהבות בלתי נמנעת וכוללת המון שוטים יפים של ים ושמש ושקיעות בים ורוח ושמלות לבנות. אחרי החתונה מבקש הזוג להפוך למשפחה אך מגלה שצוקים לא ממש יכולים להתרבות עם גלים. כשאל חוף הים הסמוך אל המגדלור נסחפת סירה ובה גופתו של גבר ותינוקת חיה ונושמת, איזבל השבורה משכנעת את טום שלא ידווח על המקרה ויאפשר לה לגדל את התינוקת כאילו הייתה בתם. הוא לא צריך הרבה שכנוע שכן גם הוא משווע לנוכחות של משהו קטן ועליז בבית מוכה הטרגדיות. המשפחה הפוטוגנית להחריד חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. פחח, נראה לכם? שלל טרגדיות עדיין לפנינו, ולפני שתספיקו לומר "כמה פעמים כבר השמש יכולה לשקוע" תיכנס לתמונה האנה (רייצ'ל ווייז) שאיבדה את בעלה ובתה התינוקת בנסיבות מוכרות-משהו. אוקוורד.
זה לא ש"אור בין האוקיינוסים" בלתי נסבל. הוא גם לא משעמם. הוא פשוט צפוי מדי, אובר-דרמטי מדי, מאוהב מדי בעצמו. בהתחלה הוא מאוהב בזוג האוהבים הכה נאה עד שלא הייתה לו ברירה אלא להפנים ולהתאהב על אמת. אחר כך הוא מאוהב בסיטואציה הבלתי אפשרית שנוצרת ובשלל ההתעללויות הרגשיות בדמויות ובצופים שאפשר להוציא ממנה. הידוק מאסיבי וקיצוץ משעתיים ורבע לאורך הגיוני יותר היה מוסיף לו כבוד. למרות שיש משהו מאוד מלאכותי בסיפור ובדמויות, השחקנים מצליחים איכשהו להוציא מהם משהו קצת אנושי, גם אם הם נראים כמו אלים אפילו כשהם חווים משבר רגשי או עוברות הפלה. אגב זה, הסרט כולל שתי סצנות קשות למדי שבהן איזבל חווה כאבים קשים שמסתיימים בהפלה. הן כנראה היחידות בסרט שמצליחות לטלטל ולהכאיב באמת, אולי חוץ מסצנה נוספת וקורעת לב ברמות לא מאוד פייריות שלא נרחיבה אודותיה מטעמי ספויילרים.
הילדה המאומצת, אגב, היא לא רק נקודת אור בחיי הגיבורים אלא גם הפוגה נדרשת מאוד בתוך סדרת הצרות הזו. כבר כתינוקת היא מתגלה כשחקנית האמינה ביותר בסרט שמבצעת בהצלחה יתרה את משימתה - לגרום לנו להתאהב בה כליל בואכה לגרום לשעון הביוליוגי ליילל. גם כפעוטה היא ילדה אמינה ומתוקה מאוד, כולל פטפוטי ילדות מהמצחיקים ששמעתי בקולנוע ("אני בת 4, זאת הבובה שלי והיא בת 5, היא לומדת בבית ספר לפרחים").
לא מזמן דיברנו על המיסיונריות של "בן חור", אבל "אור" לא פחות נוצרי ממנו. בזמן שטום טרוד בשאלות של מוסר ומשתכנע שבגלל מעשיו במלחמה מגיעים לו כל העונשים שבעולם, דמויות אחרות לומדות לקח שמזכיר קצת יותר את המשנה המקורית של ישו, לפני שהקתוליות הפכה אותה למשטרת מחשבות. יכול להיות שזה קהל היעד האמיתי של הסרט? כי אני לא בטוחה למי בדיוק הוא מיועד. הוא הרי אכזר מדי בשביל רומנטיקנים ומתקתק מדי בשביל ציניקנים שרוצים לראות אהבות מתפוררות. אולי שוחרי טוב צדקנים מהסוג שמשתף תמונות של שקיעה עם משפטים מעוררי השראה יצליחו ליהנות ממנו באופן שלם, בלי להרגיש שאולי אפשר היה להרגיע עם המוזיקה פה ולהוריד עוד סצנת בכי שם. הרי מדובר באוכלוסיה שמאוד אוהבת שקיעות אל תוך הים.
סיכום אופיר 2016, נטול רגב
* כל אחד מחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר כולל סצנת משבר נפשי בתוך מכונית. ב"שבוע ויום" יש שתיים. ב"מעבר להרים ולגבעות" הרגעים הכי דרמטיים מתרחשים במכונית. אז בעצם, המגזר המקופח באמת בקולנוע הישראלי הוא ציבור נטולי רישיון הנהיגה.
* אחת התלונות הקבועות שלי על טקס אופיר, בין "תפרידו כבר את האופיר מבחירת הנציג לאוסקר" ל"אבל למה הטקס כזה משעמם", היא שחסר לי פרס לשיר המקורי הטוב ביותר. עם זאת, השנה המצב חמור מאוד בגזרה - לא עפתי על "הולך ובא" מתוך "לעבור את הקיר", לא על השיר של שלומי שבת מתוך "ילד טוב ירושלים" ובטח לא על השיר של הראל סקעת ל"גאליס קונקט". "ישמח חתני" ו"הלהקה האחרונה בלבנון" מקודמים בעזרת קאברים. אולי מ"שבוע ויום" ו"הרמוניה" אפשר לחלץ משהו. אם היו מקשיבים לעצתי ואכן מוסיפים את הקטגוריה הזו, מה שלא יקרה בחיים כנראה, גם את הפרס הזה סביר שהיו מעניקים לתאמר נפאר:
* הבדיחה הכי מצחיקה בטקס: "אמרו לי לא להרים את האף אז אמרתי להם 'אני לא יכול, זה כבד'" (אלון אבוטבול + מבטא אמריקאי מוקצן).
* הרגע הכי בלתי הולם - מנחה הטקס גורי אלפי מערבב סרטים ישראלים והוליוודים, מה שמוביל לבדיחה הגרפית משהו "אלזה נמלטת לאולפנה בצפת ומגלה שם כמה קשה להיות לסבית כשהידיים שלך קפואות".
* למקרה שפספסתם (וכנראה פספסתם), שבעה סרטים היו מועמדים השנה לפרס התסריט, שניים יותר מכל קטגוריה אחרת. קצת מביך אותי כמה אני נרגשת מזה ואיזה צל"ש זה מבחינתי לקולנוע הישראלי של 2016.
* חבל שאין באופיר קטגוריה להופעת אורח הטובה ביותר, כי מה שאורי גבריאל עושה ב"שבוע ויום" מצדיק הקמה של קטגוריה כזו אפילו באופן חד פעמי.
* הרגע שהכי עירער לי את הגבול בין מציאות ודימיון - רותם זיסמן כהן, שמשחקת ב"אבינו" אישה שמתקשה להיכנס להריון מבעלה (שהוא גם בעלה במציאות), מגיעה לטקס כשהיא בהריון מתקדם. אגב, גם ב"המילים הטובות" היא שיחקה אישה שלא מצליחה להיכנס להריון. מה בדיוק ברז"כ מזכיר למלהקות ארצנו בעיות פוריות?
* הלוואי שיעיפו כבר מהטקס את כל הנאומים שאינם מונולוג הפתיחה של המנחה ונאומי הזוכים. בלי יו"ר האקדמיה, בלי פוליטיקאים, כלום. פרסים, תודות, בדיחות, קצת שירים, הביתה. רוצים מאוד לנאום? אולי תארגנו איזה טקס מקדים, למשל אירוע ההשקה של יום הקולנוע הישראלי שהתקיים ממש השבוע ובו גם מוש דנון מהאקדמיה וגם אתם יודעים מי כבר ניסו חלקים שלמים מתוך הנאומים שלהם בטקס אופיר ואפילו התאמנו על פני הפוקר הפאסיבים-אגרסיביים בתגובה שלהם.
* ואם כבר דיברתי על יום הקולנוע הישראלי - צפיתי במהלכו בשלושה סרטים, בהם השניים הנותרים בחמישיית הפיינליסטים שלא הספקתי לתפוס קודם. ביקורות מורחבות יגיעו, במידת הצורך, כשהסרטים יגיעו לקולנוע, אז אסכם בקצרה: "אבינו" של מני יעיש טוב פי מאה יותר מ"המשגיחים" שלו אבל הסוף שלו קצת קילקל לי את החוויה החיובית; "ישמח חתני" הוא הכוכב הבא בגזרת הסרטים האוטומטיים לחגים בטלוויזיה והקאבר שמלווה אותו יככב בכל החתונות של 2017 ו"לעבור את הקיר" סרט פיגוז, נהנתי בטירוף והוא ניצח בנוקאאוט את "ישמח חתני" במדד הצחוקים, לפחות באולם המסוים שבו נכחתי. כמו כן נועה קולר, שזכתה באופיר על תפקידה בסרט, הייתה האחלה חמודה הרשמית של הטקס.
