היא לא דומה

אני כבר יכולה לשמוע את שיחת הברזייה שבה יספר אדם לחברו שצפה בסרט "היא": "ההיא עם הזה שמתאהב בסמארטפון שלו?", "לא, ההיא עם איזבל הופר שנאנסת". כיוון שמדובר בסרט דובר צרפתית, בשאר העולם הוא מכונה "Elle", כך שבמקום לבלבל אותו עם סרט של ספייק ג'ונז - מבלבלים אותו עם מגזין אופנה. למרות זאת, אין שם יותר מתאים מזה לסרטו החדש של פול ורהובן, שלא עוזב את הגיבורה שלו לרגע. מישל (איזבל הופר) היא לא אישה קלה וקשה להעביר איתה שעתיים וקצת, כשאחת לדקה וחצי בערך היא נקלעת למשבר חדש. אבל הסרט אף פעם לא שופט אותה מוסרית, מביע ריחוק ממנה או מגחיך אותה, לא עוזב אותה כדי להתעניין בדמויות אחרות, לא מספר לנו משהו עליה מאחורי גבה.

מישל היא מה שאוהבים לכנות "אישה חזקה". היא חכמה, מעשית, מלאת בטחון (אולי אפילו דורסנית) ומנהלת של חברת משחקים מצליחה. אישה אגרסיבית עם פה גדול, שלא חוששת להתעמת עם מי שפוגע בה, בין אם מדובר בקולגה הצעיר שמזלזל בה, באיש שפרץ לביתה ותקף אותה, או באמא שלה, שסתם חיה את חייה כפי שמתחשק לה. למרבה המזל, ורהובן יודע היטב ש"דמות נשית חזקה" לא חייבת להיות אשת ברזל. היא חזקה ורכה, קורבן וגם סכנה, הנסיכה וגם האביר והדרקון.

הסרט נפתח עם תקיפתה של מישל על ידי גבר שעל פניו מסכת סקי. כאשת עסקים מיומנת, היא ניגשת בקור רוח מעט מטריד אל רשימת המטלות המתבקשת להתמודדות עם המצב החדש- ביקור אצל הרופא, הצטיידות בנשק להגנה עצמית, שיתוף הקרובים לה וכן הלאה - בלי ששגרת חייה תשתבש. אפילו את הקשר המיני עם המאהב שלה היא ממשיכה כרגיל. במקביל לזה, באופן עדין אך מצמית, הסרט מציף אלינו את האימה שמלווה אותה עם כל צעד שהיא פוסעת ובכל פתיחת דלת. כל שנייה של שקט יכולה לסמן את בואה של התקפה נוספת. החיטוט בנפשה של מישל ובעבר האפל שלה מפחיד לא פחות - האם היא בעצם אישה מסוכנת עם צד אפל סמוי, כפי שרבים סביבה משוכנעים? ואולי בעצם זה מה שמושך אותם אליה?

אך עלילת המתח היא רק חצי מהסיפור. כמו שמישל היא גם סלע יציב וגם נפש קרועה ומסוכסכת, הסרט הוא גם מותחן אלים אבל גם קומדיה מרירה ומטורללת. מי אמר שהתמודדות כואבת עם אונס ועם טראומות עבר לא יכולה לבוא יחד עם סצנות קומיות מגוחכות, לצד הגרוש התמים והבן הטמבל שלך? ועוד לא הזכרנו את החברה הקרובה (שלה קשר מיסטי מוזר עם בנה של מישל), את המאהב המעצבן, את השכן החתיך והמסתורי מהבית ממול ואת הצעיר היחיד במשרד שמחבב אותה, כנראה יותר מדי.

ורהובן סימן את עצמו בשנות השמונים והתשעים כבמאי עם גישה יצירתית, ולא פעם גם מטרידה, למיניות. "היא" ממשיך את המסורת הזו, אבל מתרחק מהמיניות הקרה והמסוכנת של "אינסטינקט בסיסי", ובטח מהעילגות של "נערות שעשועים". הגיבורה היא מגנט למחזרים, אבל נראה שאצלם וגם אצלה קשה לפעמים להפריד בין אלימות ומין. בכלל, האלימות נמצאת בכל מקום בחייה של מישל - באהבה, ביחסים המשפחתיים, במשרד. הניסיון שלה לאתר ולנקום באנס שלה הוא בעצם רק חלק מתהליך רחב יותר של סימון גבולות, ניסיון לקבוע איפה האלימות נגמרת והחיים מתחילים.

"היא" הוא סרט עמוס עד להתפקע בנושאים ורעיונות נפיצים, אך הבמאי מצליח ללהטט ביניהם בקלילות ובשנינות, בלי להכעיס ובלי קלישאות. "היא" הוא יצירה חכמה, אלגנטית ומרשימה כמו הגיבורה שלו, אבל גם קשוח כמותה. הסרט נמשך רק שעתיים וקצת אבל מרגיש הרבה יותר מזה בגלל שיש בו כל כך הרבה דמויות, סיפורים, שינויי כיוון וז'אנר, הבהלות וטרגדיות. מי שמסוגל לשרוד את חווית הצפייה המאתגרת עשוי לצאת ממנה מאוהב. הרבה מהקרדיט מגיע לשחקנית הראשית, שבעולם הגיוני הייתה מסומנת כבר עכשיו כהימור הבטוח לאוסקר הבא, אבל קשה להאמין שבאקדמיה ישושו להעניק את הפרס לתפקיד דובר צרפתית ולאישה בת למעלה מ-60.

מה שקורה בחיפה, נשאר בחיפה? הסרטים הישראליים שמוקרנים בפסטיבל ואסור שתפספסו

פסטיבלי קולנוע הם הזדמנות טובה לתפוס סרטים שכנראה לא יגיעו לאולם הקרוב לביתנו עם סיומו, אבל ממש לא רק. "היא" וגם "המרגל - סנודן", "אמריקן האני" ו"רואה החשבון" מוקרנים בפסטיבל שנייה לפני היציאה לאקרנים, זאת לצד אוסף משובח של סרטים ישראלים, עלילתיים ותיעודיים, שעושים את בכורתם בחיפה אבל עוד ידובר בהם רבות בהמשך השנה. אחד מהם הוא סרטה של מייסלון חמוד, "לא פה, לא שם", המלווה שלוש צעירות פלסטיניות, שותפות לדירה במרכז תל אביב.

לילא (מונא חוא) היא עורכת דין אחראית ביום וחובבת מסיבות וסמים בלילה, נור (שאדן קנבורה) היא סטודנטית דתייה ולחוצה וסלמה (סאנא ג'מאלייה) היא די.ג'יית שנודדת מעבודה זמנית אחת לאחרת וממשיכה להגיע למפגשים עם חתנים בפוטנציה, למרות שהיא בכלל מעדיפה נשים. "אם לא הייתה לי ההתמחות באיכילוב בחיים לא הייתי עוזבת את חיפה, יש בה שלווה שאני לא יכולה להסביר", אומרת לסלמה הדייט שלה, רופאה צעירה. "אני יכולה להסביר. קוראים לזה שעמום", היא משיבה. אוקוורד, אבל הקהל צוחק. אולם רפפורט הגדול מלא עד אפס מקום והקהל צוחק שוב ושוב, ושוב, ושוב, לפעמים גם כשלא נראה שנאמרה שום בדיחה, פשוט כי מישהו דיבר בערבית.

חמוד לא הסתפקה בגרסה מזרח תיכונית של "בנות" ומתעקשת ללכוד בסרטה קושי אמיתי, לא קליל ואולי אפילו בלתי פתיר. אם בחלקו הראשון של הסרט שלוש הצעירות מקסימות אותנו ואנו רק רוצים בטובתן, החלק השני כבר מבהיר שכל רגע שבו הן נשארות מי שהן הוא נס קטן. הכוח העיקרי שלהן הוא ההתעקשות והיכולת לסרב, להגיד 'לא' תקיף ומתמשך לכל ניסיון להקטין אותן או להנמיך להן את הסטנדרטים.

ועל אף שזה סוג של ניצחון, פעמים רבות במהלך הסרט זה מרגיש כמו כישלון חרוץ, כי באיזשהו מקום קצת נאיבי אך גם קצת מתבקש, השלוש מצפות שהעולם יתנהג בהתאם, שהאנשים בחייהן ילכו קדימה ממש כפי שהן עושות. על אף כמה וכמה דמויות חצי-אפויות וכמה סיפורים שהיו צריכים שיוף נוסף, מדובר בסרט נעים, כיפי ורהוט שכמוהו כמעט ולא נעשו כאן, וחסרונו הורגש מאוד.

כמה שעות קודם הבכורה הזו הוקרן באולם השכן והקטן הסרט "ליליאן, משוררת". יאיר קדר כבר התחקה בעקבות משוררות כמו לאה גולדברג, יונה וולך וזלדה בסרטיו הקודמים, וכעת מנסה לפצח את דמותה האניגמטית של ליליאן לוי, משוררת נשכחת שנדחתה על ידי הממסד הישראלי, כנראה בשל מוצאה העיראקי. אך כפי שמרמז קרדיט נוסף בשורת הבימוי - "אילן פלד" - זה לא בדיוק דוקו משוררות סטנדרטי.

שיריה של ליליאן נכתבו על ידי צמד הבמאים, צילומיה הם צילומי ארכיון של אישה מסתורית. החיקוי מושלם וכל הקלישאות הרומנטיות בפנים: צילומי שחור לבן של ישראל הקטנה והמבולבלת, המומחים שמספרים כמה חידשה והקדימה את זמנה, הצעירים שמספרים כמה הושפעו ממנה, החברים שמעלים זיכרונות אנקדוטליים ומרגשים, ובמרכז - האישה שמתה צעירה ויפה, הבטחה לא ממומשת. 

הבעיה היא שהבדיחה עובדת כל כך טוב שהיא לא מספיק מצחיקה. הפארודיה כל כך מדויקת, שחלק גדול מהזמן קשה להבחין בהיותה פארודיה ולא הדבר האמיתי. ההבלחות הקומיות של אילן פלד ככוכבת פופ צרפתייה ושל קרן מור בתפקיד עצמה נהדרות ומופרעות, אבל בשאר הזמן - הכל נראה די סטנדרטי. הסיפור הפיקטיבי לא בועט באמת בנוסחה הקולנועית ששם על הכוונת, אלא רק מדגדג אותה, ומצד שני לא מתגבשת כאן סאטירה שתגיד משהו חדש על מחיקתן של יוצרות בנות עדות המזרח לאורך ההיסטוריה. הסרט הוא רק שליש מפרויקט "נעלמות" של קדר ופלד, ועל אף מגרעותיו הוא שווה צפייה ומעוררת ציפייה לקראת הפרקים הבאים. 

תמונות קצרות