יש מעט מאוד עברית ב"לא פה, לא שם", אבל כשהקרדיטים החותמים את סרטה של מייסלון חמוד מציגים את משתתפי הסרט, הערבית מופיעה רק כמה שניות אחרי העברית, על גבי אותה כתובת, כמו חותם סודי שמתגלה באולטרה סגול. המפיצים יודעים עם מי יש להם עסק - קהל יהודי ברובו שמצפה לגרסה מקומית-פלשתינית של סיפורי השותפות החמודים שהוא מכיר ואוהב. לא פשוט למכור כאן סרט עם גיבורים ערבים, אבל הסרט הזה דווקא מסחרי מאוד וגם קהל ימני יכול ליהנות ממנו, כלומר, כל עוד לא מדובר בסוג שמאמין שכל מפגש שאינו עוין עם "האויב" הוא גיס חמישי. אם כבר סיפור על פלשתיניות צעירות, יאמר לכם כל מנהל הפצה, לפחות שיהיה כזה עם ביקורת פנים-מגזרית.
הפרמיס פשוט ופוטוגני: שלוש שותפות צעירות לדירה במרכז תל אביב מתחבטות בענייני קריירה, רומנטיקה וזהות. לילא (מונא חוא) היא עורכת דין אחראית ביום וחובבת מסיבות וסמים בלילה, נור (שאדן קנבורה) היא סטודנטית דתייה ולחוצה וסלמה (סאנא ג'מאלייה) היא די.ג'יי שנודדת מעבודה זמנית אחת לאחרת וממשיכה להגיע למפגשים עם חתנים בפוטנציה, למרות שהיא בכלל מעדיפה נשים. הכיבוש ותוצאותיו נוכחים רק בקטנה, ברקע, מה גם שכמעט ואין בסרט יהודים. המחזר היהודי של לילא נפסל על הסף כי "שנינו יודעים שזה לא רציני" והבוס המניאק של סלמה מסולק מהסיפור תוך פחות מחמש דקות. הסכנה האמיתית לשלומן של הנשים הללו היא לא היהודים אלא הפטריארכיה, מהסוג הישן והנוקשה שרק מי שגדלה בחברה שמרנית-דתית מכירה באמת.
חמוד לא הסתפקה בגרסה מזרח תיכונית של "בנות" ומתעקשת ללכוד בסרטה קושי אמיתי, לא קליל ואולי אפילו בלתי פתיר. בהתחלה הוא רק נלחש, אחר כך נצעק בקול רם וברור. אם בחלקו הראשון של הסרט שלוש הצעירות מקסימות אותנו ואנו רק רוצים בטובתן, החלק השני כבר מבהיר שכל רגע שבו הן נשארות מי שהן הוא נס קטן. כמצופה משם הסרט, כוחן ביכולתן להתעקש ולסרב, להגיד 'לא' תקיף ומתמשך לכל ניסיון להקטין אותן או להנמיך להן את הסטנדרטים.
רוב הזמן היכולת הזו נובעת מההבנה של כל אחת מהן מי ומה היא, אבל לפעמים זה יותר 'מה הן לא' מאשר 'מה הן כן'. קחו למשל את הסיגריות - דמותה של לילא קשורה קשר הדוק בהיותה מעשנת ובחיבתה לחומרים נרקוטיים אחרים. הסיגריה נמצאת שם כשהיא יוצרת קשר רומנטי עם מחזר חדש וחתיך וממשיכה להופיע בכל שלב קריטי בקשר בין השניים. "תעשני עכשיו, כשתגורי בבית קטן בכפר יאסין כדי להדליק סיגריה תצטרכי אישור ועדה", היא אומרת לחברתה רפיף, העומדת להינשא, בפתיחת הסרט.
הדמויות כן מרוויחות בקושי רב סוג של ניצחון, אבל לא פעם זה מרגיש כמו כישלון חרוץ. במקום קצת נאיבי אך גם קצת מתבקש, השלוש מצפות שהעולם יתנהג בהתאם, שהאנשים בחייהן ילכו קדימה ממש כפי שהן עושות. לגברים בחייהן אין את האומץ, או הדחיפות, לצאת לקרב בשביל מישהי אחרת. כשחוזים בתוצאות, קשה להאשים אותם וברגעים מסוימים אפשר אפילו להבין אותם, לפחות קצת (חוץ מאחד, שהוא סוג של הרוע בהתגלמותו).
דמויות הגברים ברובן חצי אפויות ויכול להיות שהיה מקום לפתח אותן יותר, אבל ברור מאליו שהייתה כאן כוונה ברורה להתמקד פחות בגברים ובמערכות היחסים עימם. הדבר הכי חשוב הוא השותפות והחברות המרגשת באמת שנוצרת ביניהן, ששיאה בסצנת מקלחת שהיא הכל חוץ מנצלנית. בכלל, הסרט הזה מצטיין בתיאור מצבים קשים וכואבים בצורה מכבדת, שלא מתענגת עליהם ולא מאריכה אותם שלא לצורך.
יש רגעים וסיפורים שהיו יכולים להרוויח משיוף נוסף והיה מעניין לראות צדדים נוספים מהחוויה האישית של הדמויות האלה - ממש מסקרן, למשל, לשמוע עוד על החיים של השותפה לשעבר, רפיף, אבל גם הסיפור שקיבלנו רהוט, מדויק וכתוב היטב. "לא פה, לא שם" הוא סרט מגניב ונאה שעושה חשק לבלות יותר ויותר זמן עם הדמויות שלו. בהוליווד לא מפסיקים להפוך סרטים לסדרות טלוויזיה בשנים האחרונות, ואם מישהו בישראל חושב לייבא את הטרנד ארצה, מייסלון חמוד צריכה להיות אחת השמות הראשונים ברשימה שלו.
אבא אבן
הידעתם? "הקרב האחרון של פפה" ו"הממלכה המופלאה של פאפא אלייב" אינם שני שמות שונים לאותו הסרט, למרות דימיון ברמה של תקלה במטריקס: שניהם סרטים דוקומנטריים ישראלים שאורכם כשעה והופקו עבור ערוץ 8; כל אחד מהם הוקרן בפסטיבל מרכזי בקיץ האחרון (פסטיבל הקולנוע ירושלים ודוקאביב, בהתאמה) ויוקרן בחודשים הקרובים בסינמטקים ברחבי הארץ; ושניהם מספרים על אב דומיננטי ומרשים עם כישורים חברתיים מפוקפקים - האחד עלה לפני שנים מארגנטינה ומתכנה פפה (Pepe) אללו, בעוד השני הגיע ארצה מטג'יקיסטן, שמו אלו, ולפעמים אללו, תלוי מי כותב, אך במשפחה קוראים לו פאפא (Papa). נו, די. איזה סרט כדאי יותר לראות? תלוי, אתם מעדיפים את הפער הדורי שלכם בין נאמברים מוזיקליים או בין הפגנות?
בסרט "הקרב האחרון" מלווה הבמאי מיכאל אללו את קמפיין הבחירות האבוד מראש של אביו, איש שמאל ותיק ומוכר בבירה, לראשות עיריית ירושלים. זה סרט אישי מאוד, ברגעים מסוימים כמעט Home Movie, שמוכיח שוב שסיפור יכול לעניין גם אם יודעים בדיוק מה קורה בסוף. פפה הוא כמו האבטיפוס של איש שמאל ישראלי ותיק - טיפוס ארוך שיער וזקן עם רגישות חברתית גבוהה ואינטיליגנציה רגשית גבוהה פחות, עקשן ומכוון מטרה. קשה שלא לחבב אותו אבל ממש לא קשה להבין מה מכשיל אותו - הוא לא מסתדר עם עמיתיו למפלגה ואפילו לבנו ולאשתו הוא מתקשה לומר תודה, מה גם שנראה שעם כל חביבותו וחברתיותו, הוא כנראה פשוט לא קורץ מהחומר ממנו עשויים מנהיגים גדולים.
זה היה יכול להיות סרט שמתמצת בתוכו את סיפורו של השמאל הישראלי בשנות האלפיים-עשרה: מצד אחד, אנשי שמאל אמיתיים שספק אם אי פעם ייצאו מהשוליים, ומצד שני, פוליטיקאים שמנסים לכוון לקהל רחב ומפספסים בכל זאת. יש בו גם מזה, אבל הוא הרבה יותר על הקשר בין האב - שעדיין לא סולח לבנו על שעזב לתל אביב - ובן שסיים את מחאת האוהלים מאוכזב מהדור שלו, מהמדינה שלו וגם מעצמו.
הממלכה המופלאה של פאפא אלייב - טריילר from Noam Pinchas on Vimeo.
"הממלכה המופלאה" הוא סיפורה של משפחת אלייב, שלושה דורות של משפחה בוכרית, המנגנים יחד כלהקה וחייהם סובבים סביב המוזיקה. הפעם המספר חיצוני - טל ברדה ונועם פנחס, שליוו את המשפחה במשך ארבע שנים. הסרט מלווה לסירוגין מספר דמויות שונות בתוך המשפחה: הבת עדה, שאביה מסרב להכלילה בהרכב כי תפקידה לגדל את הילדים, הנכדים המרדנים צביקה ואמיר וכמובן הפטריארך חסר הפשרות שקובע מי בפנים, מי בחוץ ולמי יש תחליף ("לכולם", מצטט פאפא את סטלין, בהתייחסו לנכד המסרב לנגן בשבתות). בין כל התככים יש גם מוזיקה, המון מוזיקה, כך שהסרט הוא גם החלום וגם שברו תחובים לתוך שעה וקצת. בעשור ומשהו האחרון נוצרים כאן יותר ויותר סרטי דוקו-מוזיקה ו"הממלכה המופלאה" הוא תוספת מעניינת וכיפית לרשימה.
"הקרב האחרון של פפה" - רשימת ההקרנות המלאה
הממלכה המופלאה של פאפא אלייב" - הקרנות ינואר בתל אביב ובירושלים.